היעדר מתודולוגיה: סטטיסטיקה לא עקבית

הנתונים הסטטיסטיים שהוצגו על ידי HRW בכלל, ובפרט לגבי נפגעים ישראלים, מאופיינים בעמימות ונראה כי אין בהם עקביות פנימית. בהיעדר הפניות, מראי מקום והסברים ברורים, לא ניתן לאמת את מרבית הנתונים של HRW.

  • בתחילת התקציר – "פלסטינים הרגו לפחות 17 אזרחים ו-3 חיילים ישראלים" – לא ברור אם HRW מתייחס לכל מקרי המוות בשנת 2015 (עד לתאריך ה-27 לנובמבר) או ל"מקרי ההרג והפציעה הקשורים למעשה האיבה שבין ישראלים לפלסטינים" החל מחודש אוקטובר.
    • לפי פסקה בהמשך הדו"ח, בחלק על ישראל; "במהלך הסלמה באלימות שהחלה בחודש אוקטובר הרגו אזרחים פלסטינים 18 אזרחים ישראלים ואחרים ו-3 חיילים ישראלים ופצעו 138 אזרחים בישראל ובגדה המערבית, נכון ל-30 בנובמבר". לא ברור מדוע מוצג המספר הנמוך בהתחלה.
    • לפי משרד החוץ הישראלי, מחודש ינואר עד חודש נובמבר 2015, 20 אזרחים ישראלים ו-3 חיילים ישראלים נרצחו בידי פלסטינים.
  • HRW מעלה טענה חסרת כל בסיס ש-11,953 אזרחים פלסטינים נפצעו "ובהם עוברי אורח, מפגינים, ואנשים שנחשדו בביצוע תקיפות". לטענה זו אין כל סימוכין, ו-HRW לא מציג שום מתודולוגיה האמורה להסביר על מה מספר זה מסתמך. HRW סותר את עצמו בכך שהוא טוען כי "מפגינים ואנשים שנחשדו בביצוע תקיפות" הם אזרחים, אך בו בזמן טוען שפציעותיהם נגרמו כתוצאה מ"מעשי האיבה" (ראו להלן). אפילו תחת הפרדיגמה המשפטית ש-HRW משתמש בה עבור סכסוכים מזוינים, מפגינים פלסטינים התוקפים באלימות את כוחות הביטחון הישראלים, הם משתתפים ישירים במעשי האיבה ולכן ניתן לסווגם כלוחמים ולא כאזרחים.

התייחסות מינימלית לטרור והכפשת ישראל

  • לטענתו HRW "החל מחודש אוקטובר חלה עלייה חדה במספר מקרי ההרג והפציעה". אך אין כל התייחסות לגל הטרור הפלסטיני ולהסתה אשר הביאה למותם של ישראלים חפים מפשע ולמותם של המחבלים האחראים. במקום זאת, HRW מתאר זאת כ"מעשי איבה", כך שהוא מציג את הפיגועים שבוצעו כנגד אזרחים ישראלים לרבות באוטובוסים, בחנויות מכולת, בבתי קפה, ברחובות, בבתים וברכבים, כאל לחימה המתנהלת בין לוחמים פלסטינים וצה"ל.
  • לאורך כל חלק זה, HRW, טוען ש"כוחות הביטחון", "מתנחלים", ו"אזרחים" הרגו פלסטינים "שנחשדו בתקיפת ישראלים". שפה מסתייגת זו, רומזת כי התנהלו הוצאות להורג לא חוקיות ללא משפט, דבר הסותר את המוצג בקטעי וידאו, דיווחים בתקשורת, מאות עדי ראייה, ועדויות מקורבנות, המוכיחים כי "התוקפים החשודים" היו למעשה מחבלים רצחניים.
  • בניגוד חד לכך המדגיש את המוסר הכפול של הארגון, HRW מצטט באופן מטעה את "תצלומי הווידאו והעדים" שלכאורה "מציעים על קיומו של שימוש מופרז בכוח" או "הרג ללא משפט".
  • HRW טוען כי "בשני פיגועים נפרדים ביוני בגדה המערבית, אזרחים פלסטינים ירו לעבר ישראלים ברכביהם". למעשה, בשתי תקריות אלה, ישראלים נרצחו.
  • HRW אינו מתייחס להסתה ולאנטישמיות המקודמות על ידי בכירים פלסטינים ובתקשורת הפלסטינית.
  • הקורבנות היחידים המוזכרים בשמם הם פלסטינים; קורבנות ישראלים נשארים אנונימיים לאורך כל הדרך.

נרטיב מעוות על עזה

בקטע קטן המתייחס לעזה, HRW טוען ש"האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה המשיכה לסבול מההשלכות החמורות של הסגר העונשי שמטילה ישראל על רצועת עזה, ובייחוד של האיסור המוחלט כמעט על ייצוא סחורות, והסגר המשיך לפגוע בשיקומן של 17,000 יחידות דיור שניזוקו קשה או נהרסו במהלך המלחמה של שנת 2014".

בניגוד לטענות אלה, עיכובים בשיקום עזה הם בעיקר תוצאהשל מחלוקות פנים-פלסטיניות (פת"ח רצה פיקוח מלא על התהליך); הכישלון של המדינות התורמות (בעיקר ערביות) לקיים את התחייבויותיהן הכספיות; וההסטה של חמאס של מלט וחומרים אחרים שנלקחו לשיקום מנהרות ותשתיות הטרור שלהם במקום לבניית בתים.

התעלמות מאיראן וחיזבאללה

אינדיקציה נוספת על ההשקפה הפוליטית של HRW היא חוסר ההתייחסות מוחלט למעורבותם של איראן וחיזבאללה בסכסוכים במזרח התיכון:

  • הפרק על תימן אינו מזכיר את הגיבוי האיראני למורדים החות'ים.
  • מלבד אזכור מעורפל של "סיוע צבאי" איראני לממשלה הסורית ו"סוריה, איראן וערב הסעודית המשפיעות על הפוליטיקה הלבנונית באמצעות בעלי ברית מקומיים", תפקידה של איראן ככוח המערער העיקרי באזור אינו מוזכר כלל.
  • חיזבאללה אינו מוזכר, לא בפרק על לבנון ולא בפרק על סוריה.