בתגובה למתקפת הנשק הכימי בסוריה ב-21 לאוגוסט 2013, ארגון Human Rights Watch פרסם הודעה זהירה תחת הכותרת "סוריה: עדי ראיה מתארים מתקפות כימיות לכאורה": "ההרג של אזרחים בהיקף רחב בתקרית אחת מעלה דאגות שפשעים רציניים בוצעו" (הבלטה לא במקור). בהודעה זו, HRW מתחמק מלהודות שאכן היה שימוש בנשק כימי נגד אזרחים או שפשעי מלחמה אכן בוצעו (עם זאת, הארגון אכן מציין כי "אלו האחראים להרג הבלתי-חוקי, צריכים לשאת באחריות", אך רומז שאולי אין הדבר תקף במקרה ספציפי זה).

בדומה לכך, סגן המנהל של מחלקת המזרח התיכון בארגון, ג'ו סטורק, הודה בראיון ש"אנחנו לא נמצאים במדינה… כמו שאמרתי, זה בלתי אפשרי בשבלינו – שאיננו מומחים במונחי חימוש – להגיד באופן מוחלט 'כך היה'.

בניגוד מוחלט, ההססנות, הסקפטיות וההודאה בחוסר הניסיון של הארגון, אינן קיימות בהצהרות הנוגעות לישראל, כאשר דנים בהפרות לכאורה של החוק הבינלאומי במהלך לחימה.

דוגמאות נבחרות:

  • "ישראל/לבנון: ישראל אחראית להתקפה בכפר קנא" (30 ליולי, 2006): "האחריות לתקיפה האווירית הישראלית שהרגה 54 אזרחים שמצאו מקלט בבית בכפר הלבנוני קנא מונחת באופן בלעדי על הצבא הישראלי…זוהי תוצאה של קמפיין הפצצות ללא הבחנה…כישלון מתמשך שכזה בהבחנה בין לוחמים לאזרחים הוא פשע מלחמה" (הארגון הודה לבסוף שמספרים אלו היו לא מדויקים והפרטים בהודעה לעיתונות היו שגויים).
  • "ישראל: הפסיקו את השימוש הלא-חוקי בזרחן לבן בעזה" (10 לינואר, 2009): "חוקרי Human Rights Watch בישראל צפו במספר התקפות ארטילריה של זרחן לבן במה שנראה אזור עזה/ג'בליה…הארגון מאמין שהשימוש בזרחן לבן באזורים מאוכלסים בעזה מפר את הדרישה תחת החוק הבינלאומי לנקוט בכל צעדי הזהירות על מנת למנוע אובדן חיי אדם אזרחיים. דאגה זו מקבלת משנה תוקף בהינתן העדויות הטכניות בתמונות מהתקשורת של הפצצות מהאוויר המקרינות זרחן לבן".
  • "ישראל: שימוש בלתי הולם במל"ט הרג אזרחים בעזה" (20 ביוני, 2009): "התקפות ישראליות על ידי טילים מונחים שנורו ממטוסים ללא טייס הרגו אזרחים במהלך הלחימה בעזה תוך כדי הפרה של חוקי המלחמה".
  • "ישראל/עזה: התקפות ישראליות לא חוקיות על התקשורת הפלסטינית" (20 לדצמבר, 2013): "ארבע מתקפות ישראליות על עיתונאים ומבני תקשורת בעזה במהלך הלחימה בנובמבר 2012 הפרו את חוקי המלחמה בכך שכוונו כלפי אזרחים ומבנים אזרחיים אשר לא היה נראה כי תרמו לפעולות הצבאיות הפלסטיניות".

בכל אחת מארבעת הדוגמאות הנ"ל, HRW מאשים את ישראל באופן מוחלט ב"פשעי מלחמה", ללא הסתייגויות כלל. וכך, בכל אחת מהדוגמאות, כמו גם בעשרות אחרות בשנים האחרונות, הארגון מגביר את ההאשמות למרות חוסר בראיות או ביכולת לאמת את טענותיו, וללא המומחיות הנדרשת להסיק את המסקנות הנ"ל. למעשה, מחקר של NGO Monitor ואחרים הראה שבכל אחת מדוגמאות אלו, וכמעט בכל המקרים האחרים, HRW פרסם עובדות מוטעות, הן בפן הטכנולוגי והמדעי, והן בפרשנות החוקית לאירועים.

כאשר הדבר נוגע לישראל, HRW גם מחזק את השפה בה הוא משתמש לגינוי. לדוגמה, בהצהרה שפורסמה פחות משבוע לאחר המתקפה הכימית בסוריה ("ישראל: הפסיקו את ההרס הלא-חוקי של הבתים בגדה המערבית", 25 לאוגוסט, 2013), הארגון טוען ש"הריסת בתים ומבנים אחרים הכופה על הפלסטינים לעזוב את קהילותיהם שווה להעברה בכוח של תושבים של שטח כבוש, דבר אשר מהווה פשע מלחמה". למעשה, המונח "פשע מלחמה" מופיע 5 פעמים בהצהרת הארגון כלפי ישראל.

עם זאת, בהצהרת הארגון כלפי סוריה, המונח "פשע מלחמה" מופיע רק פעם אחת – וכל זאת במסגרת כללית שלא קשורה לתקרית הספציפית של התקפה בנשק כימי.

יתרה מכך, HRW מניח מראש את הסיבות לפעולות הישראליות, ללא כל ידע על המקרה: "זה נראה כי המטרה היחידה היא להבריח משפחות מאדמותיהן, דבר אשר מהווה פשע מלחמה", אמר ג'ו סטרוק, מנהל המחלקה למזרח תיכון של הארגון. "הפוליטיקה של שיחות השלום אינה הופכת זאת לפחות לא-חוקי לישראל להרוס בתים של פלסטינים ללא סיבה צבאית אמיתית".

בסכסוך מזוין, HRW, כמו ארגונים נוספים, עומד בפני מגבלות רציניות:

  • ביכולת שלו להסיק מסקנות על האלמנטים העובדתיים של תקרית מסוימת, לעיתים בגלל "ערפל המלחמה".
  • במומחיות של חוקריו ובניתוח, הן של הפן הטכנולוגי והן בפרשנות של המניעים המורכבים של שחקנים רבים בזירה.
  • ביישום תפיסות רלוונטיות של החוק הבינלאומי.

לכן, על HRW להסביר מדוע הוא מוכן להודות במגבלות אלו במסגרת הסכסוך בסוריה, אך אינו מסוגל להודות בהן כאשר הדבר נוגע לישראל.