מלכוד ארגוני הנשים בחברה הפלסטינית

לחצו כאן לקריאת הדוח בקובץ PDF

תקציר מנהלים

• גורמים אירופאים ומוסדות בינלאומיים כמו האו"ם והאיחוד האירופי, מממנים ארגוני זכויות נשים פלסטיניים רבים הטוענים לקידום שיויון מגדרי. אמנם במקום לקדם זכויות נשים, בפועל ארגונים אלו מעלים על ראש סדר יומם הסתה, אלימות, ואת הנרטיב הפוליטי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
• 'הקוד האתי' הפלסטיני –מסמך שחובר ב-2008 על ידי קואליציה של חמישה ארגוני על, התובע ממאות הארגונים החתומים עליו ליישר קו עם האג'נדה הלאומית ללא כל פעילות נורמליזציה עם ישראל לא במישור הבטחוני פוליטי ולא במישור התרבותי והחברתי. לכן גם ארגונים המקדמים זכויות נשים פלסטיניות מחוייבים להכפיף סוגיה זו למאבק הלאומי כדי לזכות בלגיטימציה פנים-חברתית. כך, המאמץ לקידום מעמד האישה הפלסטינית נותר מאחור.
• הלינקג' הזה מוריד את נושא השוויון המגדרי לתחתית סדר היום של ארגוני זכויות נשים פלסטיניות ומנציח את המצב שבו נשים פלסטיניות מופלות ומשוללות כל גישה לצדק, אוטונומיה, ביטחון אישי, זכויות כלכליות, שוויון הזדמנויות, זכויות פוליטיות וייצוג.
• בהקשר זה, נערות ונשים פלסטיניות מוכנוות להערצת נשים טרוריסטיות שמהוות עבורן מודל לחיקוי, מה שמעודד נשים נוספות להשתתף באלימות. כך למשל, עאהד תמימי – ילדה בת 17, שהועמדה לדין על תקיפת חייל ישראלי, הסתה לטרור ובגין אישומים נוספים– זכתה לבמה באירוע בפרלמנט האירופי. באירוע, היא דיברה בהערצה על המחבלת לילה ח'אלד. ח'אלד השתתפה בחטיפת מטוס בשנת 1969 (טיסת TWA 840) ובטיסת אל על 219 ב -1970.
• הארגון הפלסטיני אדאמיר, הממומן על ידי האיחוד האירופי, הוציא לאור בנובמבר 2016 חוברת שכותרתה "למען אהבת פלסטין: סיפורים על נשים, מאסר והתנגדות". בחוברת מובא בין היתר סיפורה של רולה אבו דוהו, חברה בארגון הטרור של החזית העממית לשחרור פלסטין, הורשעה ונידונה למאסר של עשרים וחמש שנה על השתתפותה ברצח אזרח ישראלי. לאחר שחרורה מהכלא, הכריזה דוהו, "אני לא מצטערת על זה … להיפך, אני גאה. והלוואי ויכולתי לעשות יותר למען ארצי".
• אילהם שאהין, פעילה דומיננטית במרכז הפעולה הקהילתי (CAC) – גוף השותף לפרויקט של מועצת הפליטים הנורבגית (NRC) קיבלה מעל 4.5 מיליון דולר מממשלות בריטניה וספרד – למרות תמיכתה באלימות ברשתות החברתיות. באחד הפוסטים שלה העלתה תמונה של אישה צעירה הנושאת רובה שעליו הוטבע הטקסט: "אני אוהבת את המהפכה! כל הבנות היפות שמצטרפות יהיו האצילות!".

הקדמה

האיחוד האירופי, האו"ם וממשלות אירופאיות שונות מעניקים מימון ולגיטימציה למספר רב של ארגונים לא ממשלתיים פלסטיניים (NGO) המגדירים עצמם ארגונים לקידום זכויות נשים ושוויון מגדרי. מספר ארגוני הנשים עלה בהתמדה מאז שנות ה -60 (ראה נספח 1), וכיום ישנם עשרות ארגונים מקומיים שנועדו לשרת את צרכי הנשים בחברה הפלסטינית ולהבטיח להם זכויות פוליטיות וכלכליות, חינוך ושירותי בריאות ומאבק באלימות במשפחה. בין הדוגמאות הבולטות ניתן למצוא את מרכז הנשים לייעוץ משפטי (WCLAC), המרכז ללימודי נשים, אגודת נשים צעירות פלסטיניות (YWCA), החברה הפלסטינית העובדת למען נשים (PWWSD) והוועדה הטכנית לענייני נשים ( WATC).

עם זאת, מחקר וניתוח של NGO Monitor חושף כי רבים מארגונים אלה מנצלים את הגדרתם כארגוני נשים לקידום מסרים פוליטיים רוויי הסתה ואלימות, מה שברוב המקרים פוגע במאבק השוויון המגדרי בחברה הפלסטינית. מגמה זו היא תוצאה ישירה של הכרחת הארגונים להכפיף את סוגיית השוויון המגדרי והעצמת נשים למאבק הלאומי הפלסטיני.

תופעה בעייתית זו מובילה לרוב להתמקדות לא מידתית בישראל כגורם לאי-השוויון בין המינים, ואינה מקדישה דיי תשומת לב לאפלייה מערכתית ומובנית בחברה הפלסטינית כלפי נשים. האפליה המערכתית והשיטתית כלפי נשים בחברה הפלסטינית באה לידי ביטוי במערכת משפטית מוטה, היררכיה פוליטית גברית ובלתי נגישה ומגבלות תרבותיות ומסורתיות נוקשות. יתר על כן, האילוצים הפוליטיים המוטלים על החברה האזרחית הפלסטינית מקצינים עוד יותר את ארגוני הנשים, מה שמוביל למקרים של הסתה, עידוד אלימות, ואנטי-נורמליזציה. למרבה האירוניה המימון הבינ"ל מעצים את מצב העניינים הזה, בו הנשים הפלסטיניות ומאבקן הלגיטימי לשוויון נדחקות לשוליים.

הדו"ח להלן פותח ברקע על מצבן של הנשים וארגוני הנשים בחברה הפלסטינית, ובמיוחד במרחב האזרחי הנוקשה והכפייתי. בהקשר זה מובאת סקירה כללית של מודלים לחיקוי של נשים פלסטיניות, שרובן המכריע זוכות לתהילה בעיקר על השתתפותן ב"התנגדות אלימה". הדו"ח בוחן את תפקידה של הקהילה הבינלאומית בהנצחת מצב עניינים זה, בין אם באמצעות מימון של ארגונים פלסטיניים רדיקליים או באמצעות מתן לגיטימציה בינלאומית לארגונים אלה בפורומים בינלאומיים כמו האו"ם.

נשים פלסטיניות במרחב האזרחי הפלסטיני הכפייתי

נשים פלסטיניות והארגונים הפועלים למענן, פועלות במרחב בלתי יציב ועויין בחברה הפלסטינית. התרבות המסורתית הפטריארכלית והמפלה לא רק מקשה על העלאת סוגיית השוויון בין המינים בחברה, אלא גם מחלחלת לכל תחומי החיים של הנשים. מצב זה זכה להכרה במחקר של ארגון הנשים של האו"ם (UN Women) בו צויין כי "הפרות זכויות הנשים ונערות במרחב הערבי הן רבות, ובכלל זה שיעור השתתפות נמוך בחיים הפוליטיים והכלכליים, אלימות ואפליה המושרשות עמוק במערכת פטריארכאלית ולא שוויונית."

מצב זה בא לידי ביטוי באופיים המגביל של חוקי המעמד האישי והמשפחתי; שיעור השתתפות נמוך מאוד בעבודה העומד על 19% (לעומת 71% לגברים); מערכת משפטית לא אחידה המורכבת מחוקי השריעה וחוקים שירשו ממדינות כמו מצרים, ירדן ובריטניה; ואת הרשות הפלסטינית בה נשים היוו רק 12.9% מחברי הפרלמנט בשנת 2007 (הפעם האחרונה שבה התכנסה המועצה המחוקקת הפלסטינית).

על-אף שחברה אזרחית היא לכאורה סביבה חופשית יותר וא-פוליטית, המרחב האזרחי הפלסטיני מוטה בהחלט ובפרט בכל הנוגע לארגוני הנשים הפלסטיניות. הדבר בא לידי ביטוי בעובדה כי מרבית ארגוני החברה האזרחית ובתוכם אלו שמנינו מעלה חברים בקואליציית הקוד האתי . יתר על כן, מציאות זו באה לידי ביטוי בשנת 2016 ב"הצהרת התמיכה של הפמיניסטיות הפלסטיניות בפלסטין ובתפוצות". ההצהרה שנחתמה על ידי 108 נשים פלסטיניות פמניסטיות מובילות האשימה את ישראל ב"דיכוי קולוניאלי וגזעני"; וגינתה "את הגישה הקולוניאלית בבקשתן של כמה פמיניסטיות ישראליות לחתום על הצהרה התומכת באימוץ ערכים ליברליים…" ההצהרה הדגישה כי "התנגדות עממיות, ותנועת החרם, הן גם סוגיות פמיניסטיות ".

הקוד האתי של הקואליציה המחייב את כל החתומים עליו "ליישר קו עם סדר היום הלאומי ללא כל פעילות נורמליזציה עם הכובש, לא ברמה המדינית-ביטחונית ולא ברמה התרבותית או ההתפתחותית" כובל את ארגוני הנשים הפלסטיניות לקמפיינים לאומיים פלסטיניים. למעשה, מציאות זו מעניקה עדיפות ל"מאבק לאומי", תוך דחיקה לשוליים של המאבק החברתי לשוויון נשים. מצב זה מהווה מכשול מרכזי למאבק השוויון המגדרי בחברה הפלסטינית גם מהבחינה הזו שמונע פעולה לשינוי מול המוסדות הפורמליים המנציחים את אי השוויון הזה כמו המערכת המשפטית המפלה, מערכת פוליטית היררכית וגברית ותרבות מסורתית מדכאת.

בנוסף, הרשות הפלסטינית קונה לעצמה הון פוליטי ויוקרה בהצגת תמיכה ממשלתית לכאורה בסוגיות של שוויון מגדרי בעוד שבפועל משמרת ביעילות את המצב הקיים. הדבר בא לידי ביטוי בהצטרפותה של הרשות הפלסטינית, לאמנה 'לביטול כל צורות האפליה נגד נשים' (CEDAW) באפריל 2014. למרות שהרשות גרפה שבחים רבים על אימוץ אמנה בינלאומית חשובה זו המיועדת לסייע בטיפוח שוויון מגדרי, לא נרשמה התקדמות משמעותית ביישום האמנה. על פי דו"ח של הוועדה העצמאית לזכויות האדם (ICHR), כל אמנות זכויות האדם הבינלאומיות שנחתמו על ידי הרשות הפלסטינית, ובכללן ה- CEDAW, מוצגות כבלתי מחייבות "בשל אי קיום מסגרת משפטית שתסדיר את המיזוג של אמנה זו במערכת המשפט הלאומית". שופטת בית המשפט לערעורים בירושלים, הגב 'אמנה חמרשה, מסכמת את הצטרפותה של הרשות הפלסטינית ל – CEDAW בהערה כי " CEDAW אינה אלא דיו על נייר".

"סיפורי נשים, כליאה והתנגדות"

בנובמבר 2016 הארגון הפלסטיני אדאמיר, הידוע בקשריו לארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין" בשיתוף עם הארגון הפלסטיני 'סמידון' שמתעד משלחות פעילים אמריקאים בגדה המערבית ובישראל, פרסם חוברת שכותרתה "למען אהבת פלסטין: סיפורי נשים, מאסר והתנגדות". החוברת שרוויה בגילויי הסתה נגד ישראל מציגה את "הסיפורים" של מספר מחבלות פלסטיניות שהפכו לאסירות כמודלים לחיקוי עבור נשים ונערות פלסטיניות. בהקדמת החוברת נכתב כי "האם הפלשתינית אוהבת מאוד את ילדיה, אך אי אפשר להאמין עד כמה היא אוהבת את מולדתה".
למרות קשריו הקרובים של אדאמיר עם החזית העממית, מדובר בארגון פלסטיני הממומן על ידי ממשלות אירופיות כמו אירלנד, ספרד, נורבגיה, דנמרק, שוודיה, שוויץ והולנד (ארבע האחרונות תומכות בו באמצעות מנגנון המימון המשותף, הידוע בשם מנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי). אדאמיר מוביל קמפיינים נרחבים לתמיכה באסירים הפלסטינים אשר הורשעו במתקפות טרור ומכנה אותם "אסירים פוליטיים" תוך העלמת ההקשר של פעולותיהם הטרוריסטיות. בנוסף לקשריו הקרובים של הארגון לחזית העממית, אדאמיר הוא גם "PNGO) הנ"ל.

דוגמאות נוספות המובאות בחוברת:

• רולא אבו דוהו, אסירה לשעבר וכיום היא חברת סגל במכון ללימודי נשים באוניברסיטת ביר זית. אבו דוהו חברה בארגון הטרור "החזית העממית", וריצתה בכלא 9 שנים מתוך 25 "בגין השתתפותה בהרג של אזרח ישראלי חף מפשע". לאחר שחרורה, הכריזה דוהו: "אני לא מצטערת על זה … להיפך, אני גאה, והלוואי שיכולתי לעשות יותר למען המדינה שלי" (ההדגשה נוספה).
• החוברת משבחת את ניסיונותיה לארגן התאגדות אסירות בדרישה להשתחרר בתקופת המשא ומתן סביב הסכם אוסלו (עמודים 5 ו-6 בחוברת).
• בחוברת מוצגת גם ח'אלידה ג'ראר, בכירה ב'חזית העממית', ומנכ"לית אדאמיר לשעבר. בחוברת נטען כי היא "נאשמה … בייצוג 'החזית העממית לשחרור פלסטין' במועצה המחוקקת הפלסטינית. רוב המפלגות הפלסטיניות העיקריות נחשבות עוינות ומחורמות על ידי הכיבוש הצבאי הישראלי" (ההדגשה נוספה). מעבר להצהרה השקרית הזו, בחוברת לא הוזכר כי החזית העממית לשחרור פלסטין מוכרת כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי, ארה"ב, קנדה וישראל. בשנת 2015 הוגש כתב אישום נגד ג'ראר בגין עבירות שונות, כולל חברות פעילה בארגון טרור (החזית העממית) והסתה לאלימות באמצעות קריאה לחטיפת חיילים ישראלים. ג'ראר הסכימה לעסקת טיעון, הורשעה, ב"השתייכות לארגון בלתי חוקי והסתה", וקיבלה עונש של 15 חודשי מאסר ומאסר על תנאי של עשרה חודשים נוספים. היא שוחררה מהכלא ב-3 ביוני 2016. ג'ראר שוב נעצרה ביולי 2017, "בעקבות מעורבותה בקידום פעילות טרור באמצעות החזית העממית ".
• לינה ג'רבוני- ערבייה ישראלית שנידונה לריצוי 17 שנות מאסר בשנת 2002 על סיוע לארגון הטרור הג'יהאד האסאלמי בפיגועי התאבדות. ג'רבוני מתוארת בחוברת כ-"מי שנעצרה בשנת 2002 בגיל 26, נחקרה, עונתה, ועברה התעללות במשך שלושים יום. היא נידונה ל -17 שנות מאסר על 'סיוע לאויב', בעוד שהייתה פעילה בהתנגדות הפלסטינית". ארגונים פלסטיניים אחרים, כמו האגודה האקדמית הפלסטינית לחקר עניינים בינלאומיים (PASSIA) טוענים בדומה לכך, כי ג'רבוני-עד שנת 2016- הייתה האסירה הפלסיטינית שריצתה את עונש המאסר הממושך ביותר, עונש של 17 שנה עבור "עזרה לאויב"- ההתנגדות הפלסטינית."

המימון האירופי לשיוויון מגדרי

המדינות החברות באיחוד האירופי ותורמים בינלאומיים אחרים מספקים מימון לא רק כדי לסייע במימוש שינויים חברתיים חשובים לטובת האוכלוסייה, אלא גם כאמצעי לקידום יחסי תרבות בינלאומיים. טיפוח היחסים הללו נועד להיות "נכס משמעותי לקידום המדיניות התרבותית כתמריץ לשלום, ופיתוח חברתי-כלכלי במדינות עולם שלישי". זאת במטרה לקדם "שלום ויציבות בין-לאומיים, שמירה על הגיוון האתני, וצמיחה כלכלית".

למרות הליקויים באימוץ ערכים אוניברסליים כגון שוויון מגדרי או זכויות אדם מצד החברה הפלסטינית, הממשלות האירופיות והארגונים הבינלאומיים ממשיכים להזרים כספים לארגונים פלסטיניים. יתר על כן, רבים מארגונים אלה – שחלקם חתומים על "הקוד האתי" הנדון לעיל – אף נהנים מייצוג רשמי בארגונים כמו האו"ם.

לדוגמה, PNGO שהוא אחד החברים הראשיים בקואליציית הקוד האתי (ראה לעיל), מונה 13 ארגוני נשים, ומופקד על חיזוק, תיאום, ופיתוח רשת קשרים עם ה"חברה האזרחית" על ידי מספר ממשלות אירופיות, לרבות האיחוד האירופי ונורווגיה. יחד עם איגוד סוכנויות הפיתוח הבינלאומיות Association of International Development Agencies, AIDA)), PNGO נהנה גם מייצוג קבוע בצוות ההומניטארי של האו"ם, המתאם את כל הסיוע ההומניטארי בגדה המערבית ובעזה. תפקיד זה, מגיע יחד עם מושב במועצה המייעצת של קרן החירום ההומניטרית של האו"ם (UN’s humanitarian emergency pooled fund), עמדה המעניקה לה את כוח קבלת ההחלטות בבחירת המוטבים של הקרן.
בשנת 2017, 3.1 מיליון דולר מהתקציב הקרן עברו לארגונים החברים ב AIDA או PNGO – כלומר, שתי רשתות אלה הבטיחו שהארגונים החברים בהן יקבלו כ -40% מסך המימון (7.9 מיליון דולר נכון לאוקטובר 2017). הדבר מעניק לPNGO השפעה ניכרת על הארגונים הפלסטיניים הלא ממשלתיים ועל סדר יומם. חשוב מכך, היא גם מחייבת את חבריה – כולל ארגוני הנשים שלה – ליישר קו עם אג'נדה פוליטית קיצונית, ולהשתיק קולות מתונים.

• במקרים אחרים, תורמים אירופאים ובינלאומיים פשוט לא יודעים לאיזו מטרה כספם מושקע. כך לדוגמה, מרכז הפעולה הקהילתי (CAC) באוניברסיטת אל-קודס השתתף בפרויקט שהובילה מועצת הפליטים הנורבגית (NRC), שקיבל מעל 4.5 מיליון דולר מממשלות בריטניה וספרד. CAC מעסיקה עובדים כמו אילהם שאהין המחזיקה באידיאולוגייה קיצונית ותומכות באלימות ובטרור ברשתות החברתיות. באחד הפוסטים שלה העלתה תמונה של אישה צעירה הנושאת רובה שעליו הוטבע הטקסט: "אני אוהבת את המהפכה! כל הבנות היפות שמצטרפות יהיו האצילות!" (תרגום: NGO Monitor).

הלגיטימציה הבינלאומית לאי שוויון בין המינים

ארגונים מולטילטרליים כמו האיחוד האירופי והאו"ם תורמים גם להנצחת אי-השוויון המגדרי בתוך החברה הפלסטינית באמצעות שיתוף פעולה, ומתן במה בין-לאומית לארגונים ופעילים המקדמים את השאיפות הפוליטיות הפלסטיניות על חשבון שוויון המגדרי. כפי שתואר בדיווח לפרלמנט האירופי (EP) "העצמתן של נשים בהקשר הפלסטיני ומאבקן לשוויון זכויות קשורה קשר הדוק להעצמתן הפוליטית והכלכלית, אשר תושג רק על ידי סיום הכיבוש הישראלי ".

ב -26 בספטמבר 2017, מנכ"ל אדאמיר, סאהר פרנסיס, דיברה בפרלמנט האירופי (EP) בבריסל באירוע שכותרתו "תפקידן של הנשים במאבק העממי הפלסטיני". באירוע שאורגן על ידי 'אונאדיקום' השתתפה לילא ח'אלד אשר ידועה בקשריה לחזית העממית לשחרור פלסטין . במהלך האירוע, צוטטה ח'אלד משווה את ישראל לגרמניה הנאצית באמרה: "עכשיו יש לנו גורמים גזעניים יותר מהנאצים עצמם. התנועה הציונית הלכה למעשה בעקבות דפוס הפעולה הזה…"

בנוסף לאדמיר ולפרלמנט האירופי, הדובר המיוחד של האו"ם, מייקל לינק, תיאר את פעילת השטח של המרכז לחקר נשים, מאנאל תמימי, כ"מגינת זכויות אדם". תמימי מרבה להשתמש ברטוריקה אנטישמית ואלימה ברשתות החברתיות. באוגוסט 2015 צייצה תמימי: "אני שונאת את ישראל, אני רוצה שאינתיפאדה שלישית תגיע, ואנשים יתחילו להרוג את כל המתנחלים הציוניים האלה בכל מקום". בנוסף, בראיון שנערך באוגוסט 2014, תמימי תיארה את תפיסתה כלפי תפקידן של הנשים הפלסטיניות בסכסוך, ואמרה כי "נשים פלסטיניות … מגדלות את הדור החדש, הן מניחות את זרעי ההתנגדות…הן מגדלות את ילדיהן כדי להילחם, כדי להיות חזקים … אפילו הגברים, מקבלים את כוחם מעוצמתן של הנשים".

במקום לגנות את תמימי WCLAC הגיש תלונה לאו"ם על "תקיפת מגינת זכויות האדם הפלסטינית: הגברת מנאל תמימי". בעקבות תלונה רשמית שנשלחה על-ידי אן הרצברג, היועצת המשפטית של NGO Monitor, ולאחר התערבותו של משרד הנציבות העליונה לזכויות האדם של האו"ם, נמחקה תמימי מהרשימה.

מכון WCLAC קיבל מעמד רשמי של יועץ במועצה הכלכלית והחברתית של האו"ם (ECOSOC) ב -2005, ורשות לפעול כמשקיף מטעם האו"ם. המרכז נהנה ממעמד רשמי זה, תוך תמיכה באלימות ובהגנה על אנשים המחזיקים באידאולוגיה אלימה וגזענית, כמו מנאל תמימי.

ביוני 2017, השליחה המיוחדת של האו"ם לענייני אלימות נגד נשים, דוברוקה סימונוביץ' הציגה דו"ח מטעמה בו טענה ל"זיקה ברורה בין הכיבוש [הישראלי] המתמשך לבין האלימות נגד נשים [הפלסטיניות]." סימונוביץ' הדגישה את "ההשפעה המיגדרית" של הסכסוך על נשים פלסטיניות ורמזה שהמדיניות הישראלית היא גורם מרכזי לאלימות בחברה הפלסטינית. דברים אלו מהדהדים טענות של ארגונים לא ממשלתיים פלסטיניים, כגון WCLAC ו- PASSIA, אשר בדו"ח מאוגוסט 2015 קבעו כי "האלימות נגד נשים נמצאת במגמת עליה, בין היתר, בשל התסכול של הגברים הפלסטינים הנובע מאובדן יכולתם לפרנס ולהגן מהמצב הכלכלי הקשה שנגרם בגלל הכיבוש". סימנונוביץ' לא סיפקה מידע אמפירי או נתונים סטטיסטיים כדי לגבות את טענתה.

בנוסף, בדצמבר 2016 פרסם UN women דו"ח תחת הכותרת "מנגנונים בינלאומיים לאחריות משפטית – נשים פלסטיניות החיות תחת הכיבוש". הדו"ח של UN Women – פלסטין, שנכתב על ידי וונדי אייזק (מומחית לשעבר לענייני זכויות האדם, אשר עבדה בעבור ארגון האו"ם לנשים פלסתיניות ונכון לעכשיו עובדת בארגון Human Rights Watch) מתאר את הדרכים בהן "הכיבוש הישראלי גורם למגוון רחב של הפרות זכויות אדם באופן המשפיע משמעותית על נשים" וקורא "לשקול שימוש במנגנוני האחריות המשפטיים הבינלאומיים לתיקון העוול הזה". אמנם, הדו"ח סובל מכמה כשלים מתודולוגיים, כי בין היתר, לא מוצגים נתונים אמפיריים או מידע סטטיסטי לתמיכה בטענות. בנוסף, הדו"ח מסתמך במידה רבה על ארגונים לא ממשלתיים בעלי אופי פוליטי מובהק, המציגים טענות בלתי מבוססות והטיה בוטה כלפי ישראל (ראו דוח של NGO Monitor).

הדו"ח חוזר על אותו מוטיב בעייתי של מתן עדיפות לשאיפות הפוליטיות הפלסטיניות על פני המאבק המגדרי, ובכך מעניק לגיטימציה לאי-שוויון מובנה בחברה הפלסטינית, ודוחק את נושא זכויות הנשים לשוליים.

מודלים לחיקוי בעייתיים בחברה הפלסטינית

צמיחת הדימוי של "לוחם ההתנגדות" כגיבור בחברה הפלסטינית, מובילה נשים לקחת על עצמן פעילויות רדיקליות ואלימות. התופעה באה לידי ביטוי ע"י מודלים לחיקוי של נשים פלסטיניות אשר לעיתים קרובות זוכות לשבחים מהרשות הפלסטינית, ארגונים בינלאומיים, וארגוני נשים מקומיים אחרים. כך לדוגמה:
• בנאום לפני הפרלמנט האירופי בספטמבר 2017, עהד תמימי בת ה-17 שנעצרה באשמת תקיפה והסתה לטרור והפכה לסמל בינלאומי, אמרה: "אני מאוד גאה להיות כאן עם לילא ח'אלד, הסמל החשוב ביותר של המהפכה הפלסטינית, והיא באמת מייצגת את הנשים הפלסטיניות, ומראה לנו איך נשים יכולות להשתלב בכל שלבי המאבק הפלסטיני. יש הרבה סמלים, הרבה נשים פלסטיניות מתנגדות, יש לנו את לילא ח'אלד. אנחנו מעריכים את כל אותן נשים משום שהן מראות את הנחישות, את ההתנגדות, את המחויבות לעניין, והן דוגמה פנטסטית לנשים בפלסטין." כזכור ליילא ח'אלד הורשעה בחטיפת מטוס וכחברה בחזית העממית, אשר הוכרז כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי, ארה"ב, קנדה וישראל.
• הארגון הלא ממשלתי פלסטיני מיפתאח– ארגון שמטרתו המוצהרת היא "להפיץ את הנרטיב הפלסטיני," להשפיע על עיצוב מדיניות וחקיקה", ולחתור לסביבה מדינית תומכת יותר לשינוי ודמוקרטיזציה בפלסטין" – תיאר את וופא אידרס, אחת מהנשים הפלסטיניות הראשונות אשר הפכו למחבלות מתאבדות כ-"התחלה של מחרוזת של נשים פלסטיניות המייעדות את עצמם להקרבה למען המטרה". אידריס התפוצצה ב 27 בינואר 2002, והביאה למותו של פנחס תאקטלי בן השמונים, ולפציעתם של 150 אזרחים ישראליים. היא מתוארת כאחת מ"הנשים הספורות" ש"החליטו להצטרף לשורות תנועת ההתנגדות".
1. במאי 2017, הארגון הפלסטיני – Women's Affairs Technical Committee – חנך מרכז צעירים בעיר בורקא, ליד שכם. המרכז נקרא על שם דלאל מוגרבי, מחבלת שרצחה 37 אזרחים, בתוכם 12 ילדים. המימון לבניית המרכז הגיע מנורבגיה, UN Women ומשרד השלטון המקומי ברשות הפלסטינית. נורבגיה וגם ב-UN Woman גינו בתוקף שימוש בכספם למטרה זו, בעוד שדנמרק, אשר העבירה מימון לארגון דרך מנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי, הגיבה בהקפאת המימון שלה ודרשה שהארגון יחזיר את הכסף הדני.
• הארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית" חשף כי ב-1 בינואר 2018, הטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית שידרה תוכנית על תפקידם של הצעירים ב"מהפכה הפלסטינית". אורחת התוכנית הייתה מדליין מנאע, רכזת ועדת הסטודנטים לנשים של הפת"ח באוניברסיטה הידועה בשם ועדת "אחיות דלאל" על שם דלאל מוגרבי. מנאע אמרה: "באוניברסיטאות הפלסטיניות, בייחוד בתנועת הסטודנטים של הפת"ח איגודי הסטודנטים לנשים נקראו על שם ה'שאהידה' דלאל מוגרבי שפיקדה על 11 איש. אנחנו לומדים ממנה מנהיגות, ועל כך שנשים תמיד מובילות … דלאל מוגרבי היא מודל לחיקוי, כמו נשים שאהידות גיבורות אחרות בפלסטין. אנו שואבים ממנה כוח רצון ונחישות להמשיך את המאבק הזה".

סיכום

נשים וארגוני נשים פועלות פועלים במרחב עויין בחברה הפלסטינית. אמנם בעיני בקבלי החלטות באירופה מצב זה אינו אבוד לחלוטין. בדו"ח שהוזמן על ידי האיחוד האירופי, צויין כי "על האיחוד האירופי לא לשכוח את העובדה שהפעילות האירופית בפלסטין מתרחשת בהקשר שאינו עולה לגמרי בקנה אחד עם הערכים האירופיים, כגון קידום שלום, שוויון מגדרי, דמוקרטיה וזכויות אדם". מסקנה זו מבוססת על התובנה כי ערכי האיחוד האירופי ל"שלום, דמוקרטיה ושוויון מגדרי" הינם כ"אבני נגף" בחברה האזרחית הפלסטינית.

עם זאת, עד שיטופלו הכשלים המהותיים, נשים ימשיכו להיות מוחלשות משמעותית בהשוואה לגברים בחברה הפלסטינית. נתוני תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), מדרגים את פלסטין במקום ה -114 מתוך 188 מדינות במדד אי-השוויון המגדרי לשנת 2015. הרשות הפלסטינית מדורגת באותו מקום גם במדד ה- Gender Development Index) GDI) לשנת 2015. מדד ה- GDI גם הוכיח כי ההכנסה הלאומית הגולמית לנפש לאישה פלסטינית, נמוכה פי שמונה מזו של גברים פלסטינים.

המרחב האזרחי הפלסטיני מושפע רבות מכמה ארגוני על המחייבים את מאות הארגונים הכפופים להם לדבוק במה שמכונה "קוד ההתנהגות של הארגונים הלא ממשלתיים הפלסטיניים". הקוד האוסר נורמליזציה עם ישראל, דורש מתן עדיפות לשאיפות הפלסטיניות, ומכתיב גישה לעומתית בכל הקשור למדינת ישראל. כך הקוד האתי מגייס גם את ארגוני הנשים לפרויקטים הפוליטיים שאינם קוראים תיגר על הסטטוס קוו הקיים הקיים.

תופעה זו ממשיכה להנציח את הסכסוך, ומציגה את הנשים והנערות הפלסטיניות כמודל לחיקוי שלילי, ומעודד אותן להשתתף באלימות.

מצב עניינים מצער זה, רק מחריף עקב המימון האירופי והבינלאומי ממנו נהנים הארגונים החברים ב'קואליציית הקוד האתי'. על ידי מתן במה בינלאומית לארגונים הדבקים בקוד האתי וע"י חוסר התגובה כנגד האפליה הפנים-פלסטינית, התורמים הבינלאומיים מעניקים לגיטימציה להעדפת השאיפות הלאומיות הפלסטיניות על חשבון סוגיית השוויון המגדרי. בכך התורמים הבינלאומיים נותנים יד להורדת המאבק לקידום מעמד האישה הפלסטינית לתחתית סדר היום ואף מעודדים באופן ישיר סדר יום המנוגד לערכים האירופיים והמערביים, במיוחד בכל הקשור לשלום במזרח התיכון ולפתרון שתי המדינות.

נספח א': הניתוח של ארגוני נשים פלסטיניות לא ממשלתיים לדו"ח זה
(שנת ההקמה בסוגריים)

1. איחוד כללי לנשים פלסטיניות (1965)
2. WCLAC -1991
3. אל מונטאדה (2000)
4. איחוד ועדות הנשים הפלסטיניות (1980)
5. ועדת הפעולה של הפדרציה הפלסטינית לנשים (1978)
6. איחוד ועדות נשים עובדות (1980)
7. איגוד ועד נשים לעבודה סוציאלית (1981)
8. המרכז ללימודי נשים באוניברסיטת ביר זית (1990)
9. נשים מדיה ופיתוח (TAM) (2003)
10. החברה לפיתוח נשים כפריות (RWDS) (2001)
11. WATC-1991
12. איחוד אגודות נשים וולונטריות (1989)
13. המועצה העליונה לנשים (1988)
14. מיפתאח (1998)
15. המועצה המאוחדת לנשים (1989)
16. האיחוד של ועדת הנשים העובדות הפלסטיניות (1981)
17. אגודת אל-נג'דה לפיתוח נשים (1978)
18. PWWSD -1981
19. עמותת עאישה להגנת נשים וילדים (2009)
20. איגוד פעילות הנשים להכשרה ושיקום (1994)
21. "קבוצת כוח המשימה" של נשים (1992)
22. המרכז ללימודי נשים (1989)
23. מרכז ירושלים לנשים (1994)
24. נשים נגד אלימות (1992)
25. הוועדה הארצית לתמיכה בנשים בכוח העבודה (2011)

נספח ב': אילהם שאהין (מרכז הפעילות הקהילתית – CAC), פוסט ברשת החברתית:

"אנו עם המהפכה"

Facebook, July 31, 2014: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152531209480751&set=pb.549845750.-2207520000.1520407204.&type=3&theater)

ללא טקסט: חיילי חמאס מנופפים לשלום לילדות

(Source: Ilham Shaheen, Facebook, July 20, 2014: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152507955230751&set=pb.549845750.-2207520000.1520407204.&type=3&theater)

"הסירו את תמונות האבל והניפו את תמונת ההתנגדות"

Ilham Shaheen, Facebook, July 3, 2014: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152472454090751&set=pb.549845750.-2207520000.1520407204.&type=3&theater

"אני אוהבת את המהפכה: כל הנערות היפות שיצטרפו יהיו אצילות"

(Ilham Shaheen, Facebook, May 27, 2013: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151631025575751&set=pb.549845750.-2207520000.1520407364.&type=3&theater

אילהם שאהין נפגשת עם ג'יהאד עוביידי – לפי אתר ארגון החזית העממית ג'יהאד עוביידי נעצר ב-1988 וריצה 25 שנה בכלא

(Source: Ilaham Shaheen, Facebook, May 27, 2013: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151392522495751&set=pb.549845750.-2207520000.1520407370.&type=3&theater)

נספח ג': פעילותה של מנאל תמימי ברשת החברתית

מנאל תמימי בטוויטר), @screamingtamimi)