Gilad Segal 2בין ישראל ואירופה מתקיים שיתוף פעולה פורה בתחום המחקר ופיתוח, אירופה היא שותף הסחר החשוב ביותר של ישראל, ויש בסיס רחב של ערכים ותרבות משותפת. אך למרבה הצער, אם נשאל לדעתו של הישראלי הממוצע על אירופה, הוא כנראה יספר לכם שבעיניו, אירופה שונאת את ישראל ומממנת את אלה שרוצים ברעתה. רבים מהישראלים ירצו לראות "פחות אירופה", לא יותר.

רגשות אלו בציבור הישראלי הן אותנטים לחלוטין ונעוצים במגמה מרכזית ההולכת וגדלה היום בתחום היחסים הבינלאומיים – והיא עליית משקלה של "החברה האזרחית".

מגמה זו, אותה מובילה אירופה, הופכת את הדיפלומטיה המסורתית יותר ויותר לעניין משני. ככל שהיא תתרחב, כך יינתן פחות משקל למשל למפגשים עם פוליטקאים ישראלים או להצהרות שגרירים. התהליך מתבטא ביותר יחסים ישירים עם נציגי "החברה האזרחית" מצד פוליטיקאים ובירוקרטים אירופים, כמו גם תמיכה כלכלית ורעיונית, המשפיעים על עיצובה של מדיניות החוץ של האיחוד האירופי והמדינות החברות בו. הדבר איננו ייחודי רק לישראל, גם מאמצי אירופה להביא דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון המוסלמיות נעשים בשימוש נרחב של  ה"חברה האזרחית", ולא בהכרח בתיאום עם הממשלות המקומיות.

דוח השקיפות של מכון המחקר NGO Monitor שהתפרסם לאחרונה מנתח את היקף המגמה בישראל. 24 ארגונים לא-ממשלתיים פוליטיים אשר נבחנו, דיווחו על תרומות זרות בגובה 104.5 מליון ש"ח בשנים 2012-2014. חלקם הגדול מעורב במישרין או בעקיפין בעידוד חרמות ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל. ארגון "זוכרות", לדוגמא, החותר למחיקת אופיה היהודי של מדינת ישראל והנצחת קוממיותה כ"נכבה", קיבל בתקופה הנ"ל כ-2.5 מיליון שקלים מממשלות אירופיות.

לגישה זו ניתן למצוא כשלים אובייקטיביים. למשל, קיומו של הליך דמוקרטי בישראל, עליו אין חולק, מפריך את הטיעון לפיו הממשלה איננה משקפת את רצון העם, שהוא הרציונל המנחה את הפעלת החברה האזרחית במדינות לא דמוקרטיות בעולם. ואגב, גם במדינות אלו כשלה אירופה במאמציה להביא דמוקרטיה.

ישנם גם כשלים סובייקטיבים המזינים זה את זה: מצד אחד, פקידים אירופים הם המחליטים מי המייצג את החברה האזרחית, בדרך כלל בהתאם לתפיסת עולמם הפרטית. ככל שאירופה מעמיקה את השותפות עם גורמים אלו, כך נוצרת עויינות עם שאר החברה הישראלית. שנית, בישראל יש ניכור הולך וגובר לפעילות האירופית בישראל, המלווה בקריאות לשקול מחדש את היחסים.

זהו מצב של lose-lose. מצד אחד אירופה מרחיקה את עצמה מדעת הקהל הישראלית, מהאפשרות למלא תפקיד מרכזי יותר בתהליך השלום שבו היא כל-כך מעוניינת, ומעודדת נרטיבים מפלגים במקום לקדם שלום. מצד שני, גורמים מרכזיים בחברה הישראלית בישראל מדירים עצמם מכל שיח עם אירופה מכיוון שלדידם התערבותה של אירופה בסכסוך ובהליך הדמוקרטי הישראלי היא הרסנית, וכך נעדרת השפעתם המאזנת אל מול הגורמים האנטי-ישראליים.

בעיוות שנוצר, סוכני החברה הישראלית הם נציגי הארגונים המכנים את ישראל מדינת אפרטהייד, מאשימים אותה ברצח עם, וקוראים להחרמת עסקים, מדענים וקבוצות מחול מישראל –  אלה שמאמינים שההמנון הישראלי הוא גזעני, ורואים בקידום נרטיב הנכבה נושא "זכויות אדם" דחוף הם אורחי כבוד בבירות אירופה, כאשר אלה שרוצים את ישראל יהודית ודמוקרטית נראים כ"מיעוט קיצוני".

בשבוע שעבר קיימתי עם קולגה מרתון פגישות עם פוליטיקאים אירופים בבריסל, בירת האיחוד האירופי. הצגנו עצמינו כחלק מהחברה האזרחית בישראל. מצאנו שם פתיחות גדולה לדיאלוג ורצון כנה להקשיב לישראלי, האמיתי, זה שמעולם לא פגשו ולא שמעו. תחושתינו, שניתן לקיים הבנה טובה יותר של החברה האזרחית בישראל, התחזקה.

לא ברור האם אירופה מאבדת את הישראלים, או להיפך. אנו מרשים לעצמנו להמשיך ולהתרשל במערכה ומתייחסים לדעת הקהל האירופית כאנטישמית בכללותה, וכקרב אבוד. על אף שכתובות המייל של חברי פרלמנט אירופים הן פומביות, ארגונים ישראלים או אפילו אנשים פרטיים אינם משקיעים בכתיבת מייל, בנסיון ליצור קשר ולהשמיע קול. אין התגייסות אזרחית וולונטרית להראות שאין רק ביקורת, וישנן גם דאגות מהצד הישראלי, האמיתי. אין התגייסות אזרחית. כיצד ידעו שלישראלים יש פרצוף אנושי?

* הכותב הוא האחראי על הקשר עם האיחוד האירופי ב-NGO Monitor העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים (ע"ר), ובעל רקע ונסיון בנושאי האיחוד האירופי.