הודעת הגינוי של Human Rights Watch לחמאס: שינוי אסטרטגי או עוד מאותו הדבר?
ב-2 במאי ארגון Human Rights Watch פרסם הודעה לתקשורת בעניין שני ישראלים שחצו את הגבול לעזה וכעת הם מוחזקים בתנאי בידוד בידי חמאס. במובנים מסוימים הצהרה זו של HRW היא חריגה. במקרה זה ישראל אינה במוקד העניין והפרת זכויות האדם מצד הפלסטינים לא משמשת בהכרח כרקע למתקפה על ישראל; ההפרות מצד חמאס זוכות לגינוי ישיר ללא כל ניסיון ליצור איזון מלאכותי אל מול פעולותיה של ישראל. הודעה זו שפורסמה לאחר שבקשתו הראשונית לויזת עבודה של עובד הארגון (ופעיל BDS) עומר שקיר נדחתה, יכולה להתפרש כ"צעד בונה אמון" מצד הארגון.
עם זאת, הצהרה זו מגלמת בעיות מתודולוגיות עקביות רבות מהן סובלים פרסומי HRW, כגון עיתוי התגובה, ערך מוסף מחקרי (כלומר מה המחקר שלהם תורם שלא היה כבר ידוע), עריכת קמפיינים מתמשכים, קונסיסטנטיות טרמינולוגית, וקידום אידאולוגיה פוליטית ולא זכויות אדם. בנוסף, הצהרה זו מדגישה את כישלונו המתמשך של HRW בקידום האג'נדה שלו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
- מדוע לקח ל-HRW כל כך הרבה זמן להגיב? אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד נעלמו בעזה ב-2014 וב-2015 בהתאמה, והם מוחזקים מאז בבידוד ובאופן לא חוקי על ידי חמאס. התקשורת דווחה באופן נרחב על היעלמותם. במהלך תקופה זו HRW לא חדל מהשתלחויותיו ומאישומיו כלפי ישראל, בעוד שנותר דומם נוכח הפרות מובהקות של זכויות אדם מצד חמאס. זהו מוסר כפול בוטה שלא ניתן להתעלם ממנו.
- האם מדובר בקמפיין מתמשך של HRW בנושא זה, או שמא זו הצהרה חד פעמית? HRW אמנם פרסם בעבר גינויים ספורדיים לפעולות פלסטיניות, כמו דוח משנת 2002 בנושא פיגועי התאבדות, אך עשה מעט מאוד פעולות ציבוריות כדי לגרום לפלסטינים לתת דין וחשבון על כך. בניגוד לכך, הארגון עורך קמפיינים מאסיביים כאשר ישראל אשמה לכאורה בהפרות, כולל מסיבות עיתונאים, לובי, פניות לאו"ם, צילומי וידאו ומדיה חברתית. למעשה, עוד באותו יום HRW פרסם הצהרה על שביתת הרעב של המחבלים הפלסטינים, שהאפילה במידה רבה על הפרסום בעניין החטופים הישראלים.
- מדוע השפה ש-HRW נוקט כלפי חמאס מרוסנת בהשוואה רטוריקה הרגילה שלו? בניגוד לרוב הצהרותיו לתקשורת בנושא ישראל, הכותרת, כותרת המשנה ושתי הפסקאות הראשונות הן עובדתיות לחלוטין ללא כל גינוי מתבקש לחמאס. השורה הראשונה קובעת בבהירות: "שני ישראלים הסובלים ממחלת נפש חמורה…מוחזקים בידי הזרוע הצבאית של חמאס, כך ארגון Human Rights Watch דווח היום."
- מדוע HRW טוען כי הצהרה זו מצריכה "מחקר"? הצהרתו של HRW מתפארת "במחקר" שלה ש"מטיל ספק גדול" בהאשמות חמאס שכל "הישראלים שנכנסו לעזה הם מרגלים", ו"חקירות" הקובעות כי האזרחים חולי הנפש "לא היו חיילים של הממשלה הישראלית או מזוהים עמה בכל צורה שהיא כשהם נכנסו לעזה." הרעיון שדיפלומטים, עיתונאים ואחרים זקוקים ל-HRW על מנת לזהות את התעמולה של חמאס הוא מופרך מעיקרו. באותה מידה, כפי שצוין מעלה, העובדות המהותיות ביחס לשני הישראלים ידועות לציבור מזה שנים.
- כישלון משפטי ומוסרי – ההצהרה המופיעה בדף הבית של HRW טוענת: "סירובו של חמאס לאשר את החחזקה הממושכת לכאורה של אנשים הסובלים מבעיות רפואיות ללא קשר למעשי האיבה הוא אכזרי ובלתי מוצדק בעליל" (ההדגשה במקור). משמעות ההצהרה הזו היא שאם האזרחים המוחזקים היו חיילים, מעשים אלו אולי לא היו אכזריים או בלתי מוצדקים. עמדה זו שקרית לחלוטין ועומדת בניגוד מוחלט למשפט והמוסר הבינלאומי. למעשה, HRW מגנה את ישראל באופן עקבי על כך שאינה מאפשרת יותר ביקורי משפחות לאסירים הפלסטינים. (HRW רומז בנוסף שהחייל הישראלי גלעד שליט שנחטף והוחזק בבידוד בעזה במשך 5 שנים, זכה ליחס הומאני ולתקשר עם משפחתו בעוד שבפועל הוא עונה והוחזק בסתר.)
- הנרטיב הפלסטיני – ההצהרה של HRW מהדהדת למעשה את התעמולה הפלסטינית. למשל, כשהיא מתייחסת לחטיפה והרצח של שלושת הנערים הישראלים בשנת 2014, HRW כותב, בטון פסיבי "הנערים לאחר מכן נמצאו מתים", תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שפעילי חמאס ירו בנערים למוות מטווח אפס. הטקטיקה הרטורית של HRW המשמיטה פרטים ללא ייחוס אחריות למעשה כלשהוא, היא טקטיקה בה משתמשים ארגונים רבים, וכל מטרתה היא למזער את אחריותם של הפלסטינים למעשי טרור ואלימות.
