ב-3 באפריל, ארגון Human Rights Watch (להלן: HRW) פרסם דו"ח של 47 עמודים בו הוא טען כי ישראל אינה מאפשרת לעובדיו להכנס לעזה כדי "לתעד הפרות של זכויות אדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי וכדי לקרוא למתן סעדים להן". בהקשר זה הארגון מתייחס לחקירה הראשונית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בעניין מבצע צוק איתן (2014), וטוען כי המגבלות שישראל מטילה "מעלות שאלות לא רק לגבי היכולת של הרשויות בישראל לחקור הפרות פוטנציאליות של דיני הלחימה אלא גם לגבי הרצון שלהן לעשות זאת".

1. הטענה המרכזית של הארגון היא חסרת יסוד. היכולת של ישראל לחקור את האירועים אינה תלויה בפעילותם של ארגונים שאין להם לא המומחיות הצבאית ולא המומחיות הפורנזית. מעורבותם של ארגונים לא ממשלתיים בתהליכים אלה יכולה אף "לזהם" את הראיות ולהשפיע על עדים, ובכך להקשות על חקירות אמיתיות.

NGO Monitor תיעד שוב ושוב כיצד החקירות של ארגונים לא ממשלתיים באזורי סכסוך, ובמיוחד אלו של ארגון HRW רוויות בבעיות מתודולוגיות, טעויות עובדתיות, ועיוותים עובדתיים.

חוסר היכולת של HRW לחקור סכסוכים מזוינים בולטת במיוחד באזורים שנשלטים על ידי ארגוני טרור, דוגמת שליטת חמאס בעזה. לכן, ההפרות היחידות שהארגון יכול לחקור הן אלה שחמאס יאפשר לו לחקור. במלים אחרות, הארגון לא יוכל לחקור בצורה משמעותית את ההצבה של רקטות ואמצעי לחימה אחרים בתוך מתקנים ובתים אזרחיים, את התכניות לתקוף אזרחים ישראלים, הקורבנות הפלסטינים של רקטות חמאס שנפלו בתוך עזה או כאלה שנהרגו מפיצוצי משנה, את הנוהג של חמאס לא לענוד סימנים מזהים, הפעילות והאסטרטגיה הצבאית של חמאס, בניית מנהרות וגניבת סיוע הומניטארי. בלי מידע זה, ההאשמות שלחמאס בדבר "פשעי מלחמה" הן עיוות ברור, אם לא הונאה מוחלטת.

2. היכולת של ארגונים לא ממשלתיים "להביא לפרסומו של מידע רלוונטי" לגבי מבצע צוק איתן שלוש שנים לאחר מעשה היא שולית במקרה הטוב. אין כל בסיס לטענה שהרשויות הישראליות "אינן רוצות או אינן יכולות" לחקור הפרות של דיני הלחימה. HRW מתעלם ממאות החקירות שהושלמו או שנמצאות בעיצומן על ידי הפרקליטות הצבאית, אינו מספק כל מידע השוואתי לגבי מה מהווה חקירה מספקת, ומתעלם מהממצאים של שלוש חקירות (כאן, כאן וכאן) של מומחים צבאיים שמפריכים את טענות הארגון.

3. פרסום זה יוצא לאור במסגרת הניסיונות המתמשכים של HRW להביא לכך שמערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק בישראל ייתפסו כבלתי כשירות ובכך לחזק את קמפיין הלוחמה המשפטית שלה ארגון הקורא להעמדה לדין של בכירים ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי.

4. אין לישראל כל מחויבות משפטית בינלאומית לאפשר את כניסתם לעזה של עובדי ארגונים לא ממשלתיים (או את כניסת כל אדם). חקירות לכאורה אינן מטרות הומניטאריות. כאשר הארגון ביקש להכנס לעזה למטרות הומניטאריות כדי "לפעול למענם של אזרחים ישראלים המוחזקים על ידי קבוצות פלסטיניות חמושות בעזה" הכניסה אושרה. בנוסף, לאור הניצול לרעה של הסיוע ההומניטארי בעזה, ושליטתם של ארגוני טרור ברצועה מן הראוי שישראל תפעל בזהירות רבה כאשר היא שוקלת להתיר את כניסתם של נציגי ארגונים לרצועה.

5. דו"ח זה הוא תוצר של האובססיה האנטי-ישראלית של HRW, ושל בחירת הארגון למנות פעיל BDS בולט לראשות דסק "ישראל/פלסטין". האם נושא זה ראוי לדו"ח של 47 עומדים? שאלה זו גם רלוונטית לניתוחים המשפטיים שמזכירים את עבודתה של שרי בשי "מנהלת הסנגור בישראל/פלסטין" כאשר היא ניהלה את ארגון "גישה".

6. הפרסום העיקרי של הדו"ח היה במאמר של סוכנות הידיעות AP. המאמר נכתב על ידי פארס אכרם שעבד בעבר בשביל HRW; המאמר אינו מזכיר את עבודתו בארגון.