הגינויים לצה"ל בהודעה לעיתונות אינם מבוססים על הדו"ח המלא של הארגון

ב-9 במאי 2013 ארגון בצלם פרסם דו"ח בן 25 עמודים בשם "הפרות זכויות האדם במהלך מבצע "עמוד ענן" 21.11.12 – 14.11.12". הפרסום קיבל כיסוי תקשורתי נרחב, בהתבסס על הודעה לעיתונות שבצלם הפיץ.
עם זאת, הטענות בהודעה לעיתונות לא עולות בקנה אחד עם הדו"ח המלא, ויוצרות תפיסה מוטעה של העניין בקרב אמצעי התקשורת. ההודעה לעיתונות תחת הכותרת "נתוני בצלם: היקף הפגיעה באזרחים גדל משמעותית במחצית השנייה של מבצע 'עמוד ענן'". אך טענה זו אינה מוכחת בדו"ח; במקרה הטוב, טענה זו מבוססת על השערות, כפי שהארגון מודה בדו"ח. בנוסף, ההודעה לעיתונות אינה נוגעת בחלקים חשובים של הדו"ח.

  1. תוכן הדו"ח משקף באופן ברור עד כמה המידע שנמצא בידי בצלם הוא מוגבל – הוא מבוסס בעיקר על "ראיונות עם עדי ראייה" מעזה (גם בטלפון), שלא ניתן לאמת אותן באופן עצמאי. לכן, לאחר שבצלם מציג את ההאשמות העולות מהראיונות, הדו"ח מציין כי "מאחר שהצבא מסרב למסור מידע ממשי לגבי האירועים שבהם נפגעו פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, אין לבצלם אפשרות לבחון את חוקיותה של כל אחת מההתקפות שנעשו במהלך המבצע…" זהו שינוי משמעותי בהתנהלותו של בצלם, והכרה במגבלות הארגון, בעיקר בהשוואה לטענות הארגון משנת 2009 בנוגע למבצע עופרת יצוקה (טענות שמוחזרו בדו"ח גולדסטון). עם זאת, וכפי שצוין לעיל, אין כל אזכור של מגבלה מתודולוגית זו בהודעה לעיתונות. גם מרבית הדו"ח עצמו אינו מתייחס להודאה זו (בצלם וארגונים נוספים שלחו מספר רב של האשמות לא מבוססות בדבר פעולות לא חוקיות, ובכך הציפו את מנגנוני החקירה של צה"ל. כאשר דובר צה"ל פרסם לבסוף תגובה, בצלם דחה אותה על הסף).
  2. הדו"ח כולל כמה עיוותים בסיסים של המשפט הבינלאומי, שנראה כאילו הועתקו מדו"ח גולדסטון. אלה כוללים תהליכים צבאיים של קביעת מטרות להתקפה בתגובה לפעולות טרור, המושג של צורך צבאי, והחובה להזהיר אזרחים לפני התקפה. בצלם גם משתמש בהגדרה מלאכותית בניסיון להבחין בין אלו שהשתתפו לבין אלה שלא השתתפו בלחימה.

דוגמא: הדו"ח מגנה את צה"ל בטענה שנוגעת ל"פגיעה בבתיהם של בכירי חמאס", על פי בצלם, "בתים אלה אינם מהווים כשלעצמם מטרה לגיטימית".עובדתית, לבצלם אין שום מידע לגבי הסיבות שהובילו לפגיעה באתרים מסוימים, ולכן אין לארגון היכולת להסיק מסקנות לגבי צורך צבאי. בנוסף לכך, בתים רבים גם שימשו כמחסני נשק, ובכך הפכו למטרה צבאית באופן מובהק.

דוגמא: בנושא מתן אזהרה לאזרחים לפני תקיפה, הדו"ח מגנה את צה"ל על כך ש"בחלק מהמקרים אמנם ניתנה אזהרה כזו, אולם גם אז לא תמיד ניתנה לתושבים שהות מספיקה כדי לפנות את בתיהם וגם לאחר מתן האזהרה, לא נעשה ניסיון לוודא שהם אכן התפנו".על פי המשפט הבינלאומי, מדינות צריכות לספק אזהרה כללית בלבד לאזרחים לתפוס מחסה, ורק כאשר ניתן במסגרת הנסיבות להזהיר אותם. היעילות של האזהרות אינה נמדדת על פי ההיענות של האזרחים אליה.

דוגמא: בצלם טוען שייתכן שההרג הבלתי מכוון של אזרחים במהלך המבצע הוא הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי מכיוון ש"על הצבא חלה חובה לעשות הכל כדי להימנע מטעויות כאלה, וכאשר הן מתרחשות – יש לבחון מה גרם להן ומה ניתן לעשות כדי למנוע את הישנותן".טענה זו מוטעית. אמת המידה במקרה זה היא "בדיקת נאותות ותום לב", המוגדרים כ"אמצעי זהירות שניתן לנקוט בהם במסגרת הנסיבות, ובהינתן המידע הזמין למפקדים ולמתכננים הצבאיים. לבצלם ולארגונים אחרים כין כל מידע על כך שאמצעים אלה לא ננקטו, והראיות הזמינות דווקא מצביעות על כך שההפך הוא הנכון ושצה"ל נקט באמצעי הזהירות הנדרשים.

3. הדו"חות הקודמים של בצלם, כולל ההאשמות שפורסמו ב-2009 לאחר מבצע עופרת יצוקה, מוחקים את הקשר הטרור שהוביל לתגובה הישראלית. בדו"ח זה לשם שינוי, בצלם מבקש "להצביע על הפרות, או חשד להפרות של החוק, העולים מהתנהלות שני הצדדים במהלך המבצע".