בעקבות הפרסום של "Minority Report: Human Rights Watch fights a civil war over Israel" במגזין The New Republic (בנג'מין בירנבאום, 27 באפריל, 2010), NGO Monitor חוזר על קריאתו לחקירה עצמאית של מדיניות ההעסקה, עדיפויות המחקר, שיטות המחקר, וההטיות של מחלקת המזרח-תיכון וצפון אפריקה (MENA) בארגון משמר זכויות האדם (Human Rights Watch).

"הראיות המפורטות בכתבה מדגישות את ההטיה העמוקה בקרב הפעילים הבכירים בארגון HRW – ההטיה הזו הורסת את הבסיס המוסרי והאוניברסאליות של זכויות האדם," העיר נשיא NGO Monitor, פרופ' ג'ראלד שטיינברג.

המידע שהוצג על ידי בירנבאום מחזק פעם נוספת את המחקר השיטתי של NGO Monitor על הקצאת המשאבים הלא-מידתית של משמר זכויות האדם לסכסוך ערבי-ישראלי. (ב-2009, פרסומי HRW על ישראל היוו כ-28% מכלל התוצרים של מחלקת המזרח התיכון וצפון אמריקה.) הכתבה גם מספקת הוכחות נוספות למניע שהוביל את המייסד רוברט ברנסטיין לגנות את תפקידו של משמר זכויות האדם ב"הפיכת ישראל למדינה מצורעת."

בין הציטוטים הבולטים והנקודות העיקריות במאמר של The New Republic:

  • הטיה: על פי עדותו של חברה לעבודה, שרה-לאה ויטסון (אשר הובילה את מסע גיוס הכספים של HRW לערב הסעודית בו עוררה את רוח הרפאים של "הלובי הישראלי" לטובת תרומות) "בהחלט איננה מחזיקה בסימפטיה לצד הישראלי…אולם יש לה, אני חושב, הרבה הזדהות אישית עם המטרה הפלסטינית."
  • יחסיה של שרה-לאה ויטסון עם נורמן פינקלשטיין ("…היא הביאה אותו ל-HRW בכדי לדון בספרו  משנת 2005…")[1]: "אני ממשיכה להחזיק בכבוד עצום והערכה אליו, בגלל … שלהפוך את הפשעים של ישראל למיקוד של חייו ועבודתו של מישהו זו משימה מלאת אומץ אך חסרת הכרת-תודה שייתכן ובסופה תשאיר את כולנו די מרירים."
  • חברת הועד המנהל לשעבר של HRW, אדית אברט: "היה נראה לי שהייתה מחוייבות לנקודת מבט – שישראל היא האיש הרע פה."
  • "אנו מבקשים את אורות הבמה – זה חלק ממה שאנחנו עושים. ובאופן זה, ישראל היא מעין פרי שתלוי על הענף הנמוך."
  • חבר הועד המנהל לשעבר של מחלקת המזרח התיכון וצפון אמריקה סטיב אפקון "חש בעוינות מוחשית כלפי ישראל בקרב בכירי משמר זכויות האדם. הוא גם החל להרגיש שפגישות הועד המייעץ לא נלקחו ברצינות בידי אנשי הצוות של HRW. הם היו "מופעי כלבים וסוסים" שבהם "לא היה מקום לדיון."
  • תרבות של הדחקה: "היו אנשי צוות שהגיעו אלי ואמרו לי 'לא לפרוטוקול' שהם לא מרוצים מהדרך שבה דבר פרטני נעשה, אבל כי הם לא מתכוונים להגיד דבר", אמר סיד שיינברג, סגן יושב ראש הועד המנהל של HRW.
  • רוברט ג'יימס, חבר הועד המנהל של מחלקת MENA: "למשמר זכויות האדם יש בעיה בסיסית יותר…הם לא יכולים לספוג ביקורת."
  • סטיב אפקון: "ארגון שנוסד בכדי להגן על זכות האדם הבסיסית ביותר – חופש הביטוי… נראה שיצר בתוך הארגון שלו עצמו התעלמות וחוסר סובלנות לדיון פתוח."
  • מרק גרלסקו: על פי המקורות של בירנבאום, גרלסקו הצהיר כי "הוא נדחף על ידי מטה המפקדה של HRW להתמקד בזרחן לבן על חשבון נושאים שלדעתו נזקקו ליתר תשומת לב בגלל…שזה נחשב כסיפור שמייצר כותרות."
  • גרלסקו "חשב כי לארגון יש הרגל להתעלם מהקשר חיוני כאשר כיסו מלחמה", וכי "ויטסון ואחרים ב-MENA החזיקו בדעות פוליטיות בקצה השמאל."
  • גרלסקו "לא היה סבור שהשימוש של ישראל בזרחן לבן עלה לכדי פשע מלחמה." אף על פי כן, הדו"ח של משמר זכויות האדם "גשם של אש" (25 במרץ, 2009) טען ל"ביצוע פשעי מלחמה," ופרסום זה הפך להיות הבסיס לגינויים נרחבים בדו"ח האו"ם שחיבר גולדסטון.
  • ערפול מוסרי: "כאשר קן רות' נשאל "בנוגע לסירוב HRW לנקוט בעמדה בנוגע לאיומי אחמדינג'אד נגד ישראל, כולל קריאתו המפורסמת שישראל 'תימחה מהמפה,' רות' התפלפל בנוגע לאופן שבו תורגמה ההצהרה למערב". The New Republic מציין שדעתו של רות' הייתה ש"זה לא המקום של HRW לנקוט בשיפוט על רטוריקה מעין זאת." ויטסון גם הגנה על עמדה זו, והצהירה: "אתה יודע, ההצהרה הזו גם השתוותה לזאת של הילרי קלינטון שאמרה כי יש להרוס או למחוק מהמפה את המשטר האיראני."

כאשר העיר על גילויים והודאות אלו, סיכם פרופ' שטיינברג ואמר: "ההטייה של משמר זכויות האדם קטלנית ביותר במחלקת המזרח התיכון. ויטסון וג'ו סטורק, אשר היו אנשי תעמולה אנטי-ישראליים קודם לצירופם ל-HRW, הביאו להעסקתם של רצף פעילים פרו-פלסטינים – לוסי מאיר, דריל לי, נדיה ברהום, ג'מיל דקוואר וארזו יזד. הנטיה הפלסטינית של HRW משתקפת אפילו גם בעיצוב של המשרד; ואילו הנורמות של זכויות האדם האוניברסאליות אינן בנמצא."

 

הערות
[1] פינקלשטיין נודע בשל הדמגוגיה האנטי-ישראלית שלו. כפי שבירנבאום מציין, פינקלשטיין הוא "תומך חזבאללה אשר השווה בין ישראל וגרמניה הנאצית". ספרו משנת 2005 Beyond Chutzpah: On the Misuse of Anti-Semitism and the Abuse of History מאשים שתומכי ישראל עושים שימוש ב"טענות מזויפות של אנטישמיות." ספר זה מאשים גם את אלן דרשוויץ בגניבה ספרותית ועושה שימוש בדו"חות משמר זכויות האדם כמקורות בהערות השוליים. ספרו האחר, The Holocaust Industry, טוען שהיהודים מנצלים את השואה עבור רווחים כלכליים ופוליטיים.