Cary Nelson, Israel Denial: Anti-Zionism Anti‑Semitism, & the Faculty Campaign Against the Jewish State, University of Indiana Press and the Academic Engagement Network, 2019, 548 pages

תרגום מאמר ביקורת על הספר, שפורסם ב-Jerusalem Post בתאריך 15 בנובמבר 2019.

באפריל 2002, שני אקדמאים בריטיים עם היסטוריה ארוכה של פעילות נגד ישראל – הילרי וסטיבן רוז – השיקו קמפיין חרם על אוניברסיטאות ישראליות. לטענתם הייתה זו תגובה מתבקשת להאשמות (הכוזבות) לפיהן צה"ל טבח במאות אזרחים בג'נין (חומת מגן). חודשים ספורים קודם לכן, בספטמבר 2001, פורום הארגונים הלא-ממשלתיים (NGOs) של "ועידת דרבן"  של האו"ם קרא לחרם "שיוביל לבידוד כולל של ישראל כמדינת אפרטהייד."

שנים רבות לאחר מכן, אוניברסיטאות ואנשי אקדמיה נמצאים בחזית הלוחמה המדינית והדומניזציה הידועה בכינויה BDS.  עידן הפוסט-מודרניזם ופוסט קולוניאליזם, על פיו ההיסטוריה אינה אלא הבניה חברתית, וקורבנות האימפריאליזם המערבי תמיד צודקים, בשילוב אנטישמיות – יצרו קרקע פוריה למסע דמוניזציה אנטי-ישראלי קיצוני.

מול ההתקפות  באקדמיה  עומד קומץ של פרופסורים אמיצים, כולל קארי נלסון (Cary Nelson,( ,פרופ' לאנגלית מאוניברסיטת אילינוי. נלסון מציג עצמו "לא רק כפעיל למען ישראל", אלא כחבר סגל שהתעמת עם קמפיין ה-BDS בשנים 2006-2007  כנשיא איגוד הפרופסורים של האוניברסיטאות האמריקניות (AAUP). במקום לשמור על שתיקה כמו רבים אחרים, הוא החליט לחשוף את האשמות לפיהן "ישראל היא מפרת זכויות האדם הגדולה בעולם". האשמות אלו, הוא כותב, מגונות בעליל ונשענות על הפנטזיה שישראל, מקרינה רוע הרבה יותר מעבר לגבולותיה, ומחזקת הביטוי החדש למזימה היהודית לשלוט בעולם."

לא מדובר על ספר שקוראים להנאה — אין פה תפנית בעלילה, והתמונה העגומה רק הולכת ונעשית עגומה יותר לאורך 427 העמודים. עבור קוראים שלא מודעים לדעיכתה של הספרות המחקרית והחלפתה באידאולוגיה חסרת שכל, הפרטים שמתפרסמים במחקר עלולים להראות כמו פרודיה מגוכחת.

ליבת המחקר מתמקדת על ארבעה אנשי ונשות אקדמיה חסרי רקע בהיסטוריה של המזרח התיכון, כאשר התבטאויותיהם השקריות והשנאה שהם מפיצים הופכים לאנטישמיות מהסוג הבוטה ביותר.

ג'ודית' בטלר, פרופסור בכירה המתמחה ב"ספרות, תיאוריות של מגדר וקוויריות", היא היהודיה שבחבורה, שעוינותה הארסית לציונות (תומכת בפתרון המדינה האחת כ"מודל של דו קיום ושלום") החלה כבר בגיל 20.

נלסון מצטט מספר דוגמאות המוכיחות כי בטלר היא נציגת  "הז'רגון האנטי-אימפריאליסטי של פוליטיקה טהרנית", המתובל היטב בביטויים "כיהודיה", שמשתקף במעורבותה בקבוצות שוליים כמו "קול יהודי לשלום" (JVP), הפועל באופן מתמיד "לתקוע טריז" בין יהדות ארה"ב וישראל.

לעומתה, האקטיביזם של שרי מקדיסי, מרצה לאנגלית באוניברסיטת UCLA, מתחיל בקשרים משפחתיים עם אדוארד סעיד, אחד החלוצים הבולטים בקמפיין האנטי-ישראלי במסווה של מחקר אקדמי.

את הסוג השלישי מייצג סטיבן סאלאיטה, שאימץ את מסע השנאה נגד ישראל כאמצעי להזניק את הקריירה הלא מבטיחה שלו בלימודי אמריקאים-ילידים. לפי נלסון, סאלאיטה הפיק "שמונה ספרים בחיפוש אחר אויב", עם כותרות כמו "נשמתה המתה של ישראל ובינלאומיות: דה-קולוניזציה של אמריקה הילידית ופלסטין", ועוד הרבה השוואות בוטות של ישראל לגרמניה הנאצית. סאלאיטה ביקש להשתמש בתדמית הזו כתחליף לכישוריו האקדמאיים לצורך מינוי לתפקיד בדרג נמוך בפקולטה–  ונכשל.

הרביעית והגרועה ביותר במדד השנאה והאבסורדיות, היא ג'סביר פיואר, פרופסור באוניברסיטת רוטג'רס, המתמחה כמו באטלר, בלימודי מגדר ובתיאוריות קוויריות (עבודת הדוקטורט שלה מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה עסקה בטרינידד). הרקע האישי של פיואר, כמו מקום לידתה אינו ידוע, כך גם מקור האשמותיה בדבר קציר אברים ישראלי, הרעבת ילדים פלסטינים וטענות לפגיעה במפגינים (כדי להקל על "עסקי הקצירה").

בכל פרק, נלסון מדהים את הקוראים עם ההוכחות. בהשוואה לטענות הקונספירטיביות והמחרידות של פיואר, טענותיה של בטלר הן סתמיות. הוא דוחה את אמירותיה הכוזבות של בטלר כי "רק ליהודים יש זכות מלאה לאזרחות", שאוניברסיטאות מפלות נגד סטודנטים ערבים (בפועל סטודנטים ערבים נהנים מאפליה מתקנת רחבה), ואת ההגדרה שלה לארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה כ"תנועות חברתיות-פרוגרסיביות". באופן דומה, מקדיסי, כותב נלסון "מציג שוב ושוב את העובדות באופן שגוי. המקורות שלו מוטים באופן שיטתי. טענותיו אינן מוכחות." בנוסף, נלסון נותן לסטודנטים שהוקצו לעבוד על פרסומיו של מקדיסי את הכלים להפריך אותם תוך ציטוט מחוות דעת של בית המשפט העליון הישראלי.

נלסון גם מתעד את ניצול תהליך הביקורת האקדמית. הטענות הרפואיות הרבות בעלילות הדם גרסת המודרניות של פיור היו צריכות להידחות על הסף מצד ההוצאה לאור של אוניברסיטת דיוק, שפרסמה את הספר שלה. לכל קורא רציני, ברור שאין לה יידע או סמכות רפואית.

בנוסף, הספר של נלסון מקדיש מקום רב לדיון בנושא דה-לגיטימציה, הרתעת סטודנטים שמרימים קולם במחאה  ולחוסר היכולת המקצועית המאפיין את קמפיין ה-BDS באיגודים האקדמאיים. כל הפרקים יחד מראים כי המתקפות נגד ישראל אינן תגובה ל"כיבוש" הישראלי ב-67', אלא נובעות משנאה טהורה. בחשיפתו את הממדים בהם העולם האקדמי הפך לפגיע במיוחד, נלסון מצטט את דיויד נירנברג בספרו אנטי-יהדות: "אנו חיים בעידן בו מיליוני אנשים חשופים על בסיס יומי לגרסה כזו או אחרת של הטענה לפיה הבעיות של העולם בו אנו חיים מומחשות בצורה הטובה ביותר במונחים של 'ישראל,'."