ביום הנכבה האחרון, פירסם עומר שאקר, תוך כדי ישיבתו בישראל, קריאה להכרה ב"זכות השיבה". שאקר הוא נציג HRW (ארגון זכויות האדם הגדול בעולם) בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית, וזו העמדה הרשמית של HRW, שהוצגה עוד לפני כן במכתב ששלח נשיא הארגון, קנת’ רות, לביל קלינטון. "זכות השיבה" היא השם המכובס לשלילת זכות קיומה של מדינה אחת, רק אחת, מכל מדינות העולם. אבל זה העניין. משום ש"ארגוני זכויות" הפכו לשם המכובס של גופים עוינים לישראל. לא כולם. לא תמיד. אבל HRW הוא דווקא הבולט שבהם. רות ושאקר יודעים שיש עשרות מיליונים שגורשו ממחוזות מולדתם בשנות ה־40 ואפילו ה־70. אבל HRW לא שלח שום דרישה שתומכת ב"זכות השיבה" שלהם.

שאקר עולה על רבו. הוא קרא לפלסטינים לסגת מהדרישה לזכות ההגדרה העצמית, ולדרוש "אדם אחד קול אחד". כלומר, מדינה אחת. זו עוד דרך מכובסת לשלילת זכות היהודים למדינה. מתוחכם שכמותו. מרגע שהגיע עומר לישראל, הוא לא הפסיק לפעול באותה מתכונת שבה פעל בעבר. הוא אפילו נסע לבחריין כדי לקדם חרם של פיפ"א נגד ישראל. אבל בחריין, אוי לבושה, מנעה את כניסתו למדינה. ארגון NGO Monitor סיפק לביהמ"ש חומרים רבים על פעילותו של שאקר, שהציגו את תמיכתו העקבית והנמשכת של שאקר ב־BDS. במהלך הדיונים הוצע לשאקר להצהיר שהוא מסתייג מהחרם. הוא סירב. ואתמול החליט בג"ץ לדחות את הערר ולאשר את ביטול אשרת השהייה של שאקר בישראל.

למאמר המלא של בן-דרור ימיני ב'ידיעות אחרונות'