בית המשפט הוא מכשיר רב עוצמה, כוח עצום לתיקון. עתירה לבית המשפט יכולה לשנות את עתידם של אנשים, להפוך נורמות, או לנתב מחדש מדיניות של פוליטיקאים. זהו כלי מרכזי בידי כל הצדדים במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בארץ ובחו"ל. ארגונים פלסטינים ובינלאומיים מנסים לנצל את סמכות השיפוט האוניברסלית של בתי המשפט בחו"ל בשביל לתקוף את ישראל באמצעות "לוחמה משפטית" נגד קציני צה"ל ובכירי מערכת הביטחון אשר נאבקים בטרור, ובכך לקעקע את כוח עמידתם, להטריד אותם, ולגרום להם לבטל פעולות צבאיות עתידיות. בישראל, ארגוני זכויות אדם, קבוצות שמאל וימין, ותומכי זכויות חברתיות ודתיות, עותרים לבית המשפט העליון על בסיס קבוע. אך האם יש שוויון הזדמנויות בבית המשפט, כפי שאמור להיות במדינה דמוקרטית?

עתירה לבג"ץ עולה כסף רב, ומחייבת עורך דין מומחה. מחקר אקדמי מצא כי סיכוי ההצלחה עולה ככל שעותרים לבג"ץ באופן גובר, על פי עקרון הקרוי "שחקנים חוזרים". עקרון זה יוצר אפקט שחיקה של עמידות בית המשפט בסוגיות עקרוניות, ועוזר ל"שחקן החוזר" לצבור מומחיות בניסוח עתירותיו ולייעל את הנקודות אותן השחקן תוקף בעתירותיו. מיכאל ספרד, מהמוכרים בעורכי הדין המזוהים עם ארגוני זכויות האדם והשמאל הפוליטי בישראל, כתב שעתירה לבג"ץ משפיעה פעמים רבות על המפקד בשטח, ומביאה לשינוי פעילות כלחץ מהפסיקה האפשרית של בג"ץ. עיקר התועלת שמפיק השחקן החוזר בעתירתו הינה ביחסי הציבור ותשומת הלב התקשורתית שאליה הוא נחשף, גם במקרים שבהם אינו זוכה בדין. חשיפה זו מגבירה את האהדה הציבורית למטרותיו, ולעיתים יוצרת גם לחץ חיצוני שנלווה לעתירה.

בג"ץ הוא גוף מורם מעם אשר מתקשה להקשיב לרחשי לב הציבור, והוא נוח למניפולציה של "שחקנים חוזרים". ספרד כתב שהוא עותר לבית המשפט במסגרת זכויות האדם כדי "לסיים את הכיבוש, משום שהכיבוש הוא, בפני עצמו, הפרה של הדמוקרטיה". רופאים למען זכויות אדם עותרים למען הכרה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב שנבנו בצורה לא חוקית, והאגודה לזכויות האזרח עומדת על זכותו של קעדאן לחכור בית באגודה היהודית השיתופית קציר, ובו בזמן לצאת בבית המשפט נגד יהודים שביקשו להתיישב בשכונת עג'מי ביפו. עתירות אלו מציגות עצמן כאילו הן מחפשות את סיוע בית המשפט במתן צדק, בעוד למעשה מקורן בארגונים פוליטיים שמציגים עצמם כאילו כל עניינם בזכויות האדם, ואשר עושים שימוש בסטנדרטים כפולים.


מימון של עשרות מיליוני יורו בשנה
אלו גופים יכולים לעמוד בהוצאה החוזרת של עתירה לבית המשפט, מספר פעמים כה רב? המחקר של NGO Monitor חושף כי ארגונים שעיקר פעילותם או חלק גדול ממנה נועדו להתמקד בבית המשפט העליון – ארגונים כמו "יש דין", "גישה", "האגודה לזכויות האזרח", "עדאלה", ואפילו ארגונים פוליטיים כמו "שלום עכשיו" – זוכים למימון ממשלתי זר עצום, אשר עולה לעשרות מיליוני יורו בשנה.

באמצעות כספים אלו, מסוגלים הארגונים להשפיע על בתי המשפט כ"שחקנים חוזרים" ולנסות לשנות את מדיניותה של מדינת ישראל וממשלתה הנבחרת, בהתאם לאינטרסים של אלו המממנים אותם. "עוצמה רכה" שמופעלת בידי ארגוני זכויות האדם שמשמשים כ"מתווכים" של מדינות זרות, מבקשת לשנות את המציאות בשטח ולהשפיע מבפנים על ישראל, בעוד הנציגות הרשמית של המדינות הללו מנסה להציג עצמה כמתווכת ניטרלית במשא ומתן לשלום.

אין איסור על מתן תרומות לארגונים לא ממשלתיים בארץ, ואין צורך באיסור כזה בדמוקרטיה. ישנן מדינות שבעקבות "הלוחמה המשפטית" שמפעילים ארגונים פלסטיניים (גם היא במימון אירופי), צמצמו את יכולתם של ארגונים לא ממשלתיים לעתור לבית המשפט העליון בפני עצמם בנושא "סמכות השיפוט האוניברסלית". בישראל, זכות העמידה מוענקת לכל אחד באשר הוא, ללא משוא פנים. יש שיטענו שיש לבחון את נושא העמידה בבית המשפט, ולבדוק האם ראוי שכל מאן דהוא נטול קשר לנושא העתירה יוכל לעמוד בפני בית הדין, ככל העולה על רוחו. אולם בכל מקרה, השקיפות שיש לדרוש מאותם ארגונים הינה מכרעת.

בית המשפט צריך לדעת כי ביושבו בדין לפני ארגון "יש דין", הוא בעצם יושב בפני בא כוחם של הממשלות הבריטית, האירית וההולנדית ושל האיחוד האירופי. יש לדרוש מארגונים אלו להצהיר בפה מלא, בכל פורום אפשרי ומבלי להסתיר דבר, בדבר האינטרסים של אלו הדואגים לממן, בין השאר, את העתירות לשינוי מדינות ישראל בבית המשפט.

אלי קלוטשטיין הוא ראש דסק ערבית ועברית ב-NGO Monitor