אביגדור ליברמן הוא מטרד. מטרד לטומנים את ראשם בחול ומכחישים כי מסביבנו ייהום הסער. ליברמן שבר את קשר השתיקה של ישראל הרשמית לנוכח מסע הכפשה חובק גלובוס, שמנהלים חלק מאמצעי התקשורת ועמותות אין ספור (בהן ישראליות), המכשיר את דעת הקהל – והממשלות הנוהות אחרי דעת הקהל – לראות במדינה היהודית וירוס המסכן את שלום העולם.

רק בעקבות המהומה שחולל ליברמן החל הציבור להיות מודע לקנאות האנטי ישראלית של רבים מ"הארגונים הלא ממשלתיים", הממומנים בין היתר בכספי מעצמות נפט ערביות, קרנות מערביות ענקיות דוגמת קרן פורד, מדינות דוגמת אנגליה, הולנד ושווייץ, והאיחוד האירופי.

ההתגוללות על צה"ל בעיתון השוודי היא חלק ממסע עלילת-דם עולמי. כאשר שותפים למסע הזה ארגונים המציגים את עצמם כנוטרי זכויות האדם בעולם, מסתיים האבסורד (שצה"ל סוחר באיברים או הורג נשים וילדים המניפים דגל לבן) ונהפך לחוליה במשיסה הכללית.

מיליונים ברחבי העולם מוצפים השכם והערב במבול מאמרים, בדו"חות בלע, בשידורי שקר בוטים ובקריקטורות שטנה. לשון הביקורת כלפי הרודנויות האפלות ביותר אינה מתקרבת אפילו ללשון השטנית הננקטת נגד ישראל.

אם עיתון שוודי, יהיה זה טבלואיד, מחליט לפרסם עלילה על סחר באיברים – הכותב והעורך מעלים בדעתם שהדברים ייתכנו. אם "לוס אנג'לס טיימס" מפרסם מאמר של ישראלי הקורא להטלת חרם מוחלט על מדינתו – אחת היא המסקנה: חרם של העולם על ישראל הוא מעשה לגיטימי. הואיל ובדו"חות של "שוברים שתיקה" (ארגון ישראלי) ו-Human Rights Watch (ארגון עולמי) נכתבו פרטים על פשעים נגד האנושות שמבצעים בני העם שרק לפני 70 שנה היה קורבן לפשעים כאלה – נראה שנכון הוא להטיל חרם. בעבר, קודם שהדמוניזציה קנתה לה אחיזה גם בעיתונות הרצינית, לא היה העיתון האמריקאי מעלה בדעתו לפרסם דעה כזאת.

תגובת ליברמן בעניין העיתון השוודי לא היתה אות פתיחה למאבק כולל בדה-הומניזציה של ישראל. ספק אם דבריו יצליחו לשבור, אפילו במשרדו, את קשר ההכחשה בקשר לחומרת התופעה. משרד החוץ, גם אם השר יציב לו זאת כמשימה, אינו בנוי – בעיקר בשל העדר מוטיווציה ואמונה עמוקה בצדקת הדרך – למאבק אסטרטגי רב שלבי נגד הרשת המסועפת של הארגונים, שעיקר מטרתם, ואולי כולה, היא להביא להתפוררות של ישראל. עובדה: לא במשרד החוץ המעסיק מאות אנשים נאספה עיקר האינפורמציה על הארגונים הללו, כי אם ב-Ngo Monitor, עמותה צנועה בראשות פרופ' ג'רלד סטיינברג, שהגיעה לממצאיה בעבודת נמלים יסודית.

מלים, זעקו השבוע ב"שלום עכשיו", יכולות להרוג. נכון. ומה על מיליוני המלים בגנות ישראל, שתנועה זו ודומותיה מייצאות לחו"ל ומשמשות נשק תעמולתי נגד ישראל? (יותר מ-4 מיליון שקל, למשל, תרמה ממשלת בריטניה ב-2007 לארגוני השמאל הקיצוני, בהם "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה", למימון המלים הללו. כל זאת מלבד תרומות פרטיות, המימון מטעם האיחוד האירופי וקרנות אחרות). האם אלה אינן יכולות להרוג?

עד כמה שידוע, אמ"ן והמוסד לא הצביעו על תופעת הגלובליזציה של שנאת ישראל כסכנה אסטרטגית. גם "השישייה" לא עסקה בכך כלל, אף שאישית כל אחד מהם מבין, שהדה-לגיטימציה של ישראל פוגעת במוטיווציה העולמית להתעמת עם שליטי איראן בעניין הגרעין. אולי עתה, כשהמועצה לביטחון לאומי בראשות עוזי ארד עוטה סמכות וראייה אסטרטגית שלא היו לה קודם בואו אליה, יהיה מי שיזהה נכונה את גודל הסכנה. אך בזיהוי בלבד אין די.

אחת התוצאות של מסע דמוניזציה ממושך, מאורגן, גלובלי וחסר מעצורים עלול להיות – מי כמונו יודעים – הכשר מחודש להשמדת עם. עמנו.