כאשר קראתי את ביקורתה של המרמן נוכחתי שאני והכותבת קראנו שני ספרים שונים לחלוטין. המרמן מתארת ספר ש"ערוך בתבונה רבה כדי להעביר את המידע שבו", אבל אינה נוגעת, כפי שראוי בביקורת ספרים, בכשלים הרבים של הספר בנתינת הקשר לעדויות ובחוסר הרלוונטיות שלו ל-2011. המרמן גם מתעלמת מההטיה הפוליטית הברורה של המבואות לפרקים השונים. הטיה זו מאפשרת לאלה ששירתו כחיילי צה"ל בשנים הקשות ביותר של הלחימה בטרור המתאבדים הפלסטיני להתעלם מהאימה ומהדילמות שעמדו בפניהם אז.

המובאות ה"מדויקות" שהמרמן מתארת מעלות האשמות גורפות המבוססות על תיאורים אנקדוטליים, אנונימיים ובלתי ניתנים לאימות של חיילים בדרגה זוטרה. בספר כולו אין עדות של קצין בכיר אחד שיכול לשפוך אור על מדיניותו הכללית של צה"ל בשטחים. ההאשמה החמורה בדבר "מדיניות התקפית הכוללת סיפוח שטחים, הטלת אימה והידוק השליטה באוכלוסיה אזרחית" היא האשמה שמופצת על ידי "שוברים שתיקה", ונשארת בלתי מוכחת בעליל.

מתוך 183 העדויות, הרוב המוחלט (143) הן מהשנים 2000-2005 שבהן פיגועי התאבדות היו דבר שבשגרה. מלבד אזכור חולף של ההרוגים הישראלים בפיגועי טרור אין בספר הקשר או רקע ראוי לפעולות החיילים בשטחים, או למדיניות הבטחונית של המדינה (בבניית גדר ההפרדה או ההתנתקות מרצועת עזה, למשל). הספר כלל אינו מציג את הדילמות העומדות לפני חיילי צה"ל בלחימה היומיומית בטרור הפלסטיני. כפועל יוצא ממיעוט העדויות מחמש השנים האחרונות, הספר מציג תמונת מצב לא עדכנית ולא רלוונטית למצב בשטחים היום. מסקנה מתבקשת ממיעוט העדויות היא שהתנהלות חיילי צה"ל השתפרה בשנים אלה, כמו גם המצב הכללי בשטחים, כפי שמשתקף מנתוני האו"ם והבנק העולמי.

התנהלותם של חברי "שוברים שתיקה" ובחירתם להתעלם מנתונים והקשר חיוניים מצביעים על כך שהם אינם "ממפים היטב וביסודיות את מכלול המדיניות הזאת" ומציגים מידע ל"לא הצהרות על עמדה פוליטית", אלא משתמשים בספרם כאמצעי במלחמת התעמולה הפוליטית שמתנהלת נגד ישראל ומדיניותה בשטחים.

יהושע בקון

NGO Monitor, ירושלים