למאמר המלא

 

עם חשיפת המגעים הדיפלומטיים בין ישראל לבין מדינות המפרץ, התגלה מוקד התנגדות לכאורה מפתיע להסכמים – תעשיית ארגוני זכויות האדם. עבור רבים מהארגונים בעלי תקציבי עתק, החתימה על "הסכם אברהם" איננה מהווה הזדמנות לחזק את העקרונות של שלום, הכרה הדדית ודיאולוג, אלא ערעור תפיסת עולמם והמודל העסקי שלהם.

ארגונים אלו, בעלי גישה כמעט בלתי מוגבלת לאו״ם, לבית הדין הבינלאומי ולפרלמנטים, מקדישים עשרות מיליוני דולרים בשנה במגעים עם דיפלומטים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל בטענה לקידום זכויות אדם, שלום והחוק הבינלאומי. גם אם ההסכמים הללו אינם פותרים את כל בעיות האזור, ניתן היה לצפות כי אלו שהשקיעו את כל מרצם לערכים אלו היו מברכים על טקס החתימה שנערך בבית הלבן.

אולם, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים והעומדים בראשם גילו גישה לעומתית לתהליכי הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות המפרץ. כשהמשלחת הישראלית-אמריקאית נחתה באבו דאבי בסוף אוגוסט, מנכ"ל Human Rights Watch  קן רות', צייץ כי "כל ההתמוגגות מהטיסה מישראל לאיחוד האמירויות אינן משנות את המציאות המפלה של 'מדינה אחת' עבור הפלסטינים הכבושים". אמנסטי אינטרנשיונל הגיב להודעה על כינון היחסים בין ישראל לאמירויות באמירה "שאף הסכם דיפלומטי איננו יכול לשנות את חובתה של ישראל לפי החוק הינלאומי ככוח כובש".