ב־29 בנובמבר 1947 הצביע האו״ם על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות – אחת יהודית ואחת ערבית. מייד לאחר ההצבעה ההיסטורית הופיע הסירוב של ההנהגה הערבית לפתרון הסכסוך בדרך זו, והוא מלווה את קורות ארצנו כבר 71 שנים. מאז ועד היום כל הפתרונות סבבו סביב עקרון החלוקה, והמרכזי שבהם, ואולי זה שאף עיצב את המציאות הנוכחית יותר מכולם, הוא הסכם אוסלו. אחת מתוצאותיו הפחות מדוברות של ההסכם היא פריחתה של תעשיית ארגוני זכויות האדם והסיוע ההומניטרי בתחומי הרשות הפלשתינית ורצועת עזה, והשפעתם הניכרת בקושי לגבש פתרונות חלופיים.

מאז הקמתה של הרשות הפלשתינית התרבה מספרם של ארגונים לא־ממשלתיים בעלי אינטרס להנציח את הסכסוך. הסיוע ההומניטרי ומנגנוני המימון הבינלאומיים הפכו למטרה בפני עצמה, במקום לאמצעי לקידום פתרון.

למאמר המלא בישראל היום