וזמותיו המדיניות של הנשיא האמריקני, ברק אובאמה, האפילו על המאמצים האירופיים לשחק תפקיד מרכזי בתהליך המדיני. כדי להעלות בחזרה את המודעות והנוכחות של אירופה עלה מספר הביקורים הרשמיים של מנהיגיהם באזור, וזאת לצד מספר כנסים אקדמיים על תפקידה של אירופה. לדוגמה, ב?28 ביוני ערכה האוניברסיטה העברית כנס שכונה באופן שאפתני "מחזקים את כוחות המתינות בסכסוך הישראלי?פלשתיני: תפקיד האיחוד האירופי לאחר מלחמת עזה".

אבל לפני שניתן לרוץ קדימה ביחסינו עם אירופה, כדאי לאירופאים לבחון עשרות שנים של מדיניות מטעה ומזיקה. כך, לדוגמה, בזמן תהליך אוסלו האיחוד האירופי ומנהיגי המדינות החברות בו היו משוכנעים שיאסר ערפאת, מנהיג הרשות הפלשתינית, הוא "כוח של מתינות". לכן הם סיפקו לו ולידידיו המושחתים מתנועת פתח מזוודות עמוסות בכסף, אשר הופקדו בחשבונות בנק זרים ובסופו של דבר סייעו לטרור.

בהתחשב בהיסטוריה זו, מחקרים וכנסים אקדמיים רציניים יכולים לשחק תפקיד חשוב בתיקון טעויות העבר. למרבה הצער, אלו הדנים במדיניות האירופית מעדיפים להטיף מוסר לישראלים, במקום לבחון בצורה קפדנית את המדיניות.

נושא אחד שנמנעים מלדון בו בצורה עקבית טמון במימון האירופי לארגונים לא ממשלתיים קיצוניים אשר מזינים את אש הסכסוך במקום "לחזק את כוחות המתינות". הנציבות האירופית ומדינות חברות באיחוד מעבירות עשרות מיליונים של יורו מדי שנה לארגונים ישראליים, פלשתיניים ואחרים. התכלית הרשמית של מימון זה כוללת את קידום הדמוקרטיה, עידוד השלום, פיתוח וזכויות אדם. אבל זו תכלית מדומה. התוצאות מתגלות כהפוכות במקרים רבים.

רבים מהארגונים האלה פועלים לדה?לגיטימציה של ישראל באמצעות תיוג ישראל כמדינת "אפרטהייד" וכ"פושעת מלחמה". המימון האירופי הוא הכוח המניע העיקרי מאחורי עתירות ה"לוחמה המשפטית" (Lawfare) לבתי משפט אירופיים נגד בכירים בצבא ובממשל הישראליים; גם העתירה הנוכחית והמפורסמת בספרד מובלת בידי המרכז הפלשתיני לזכויות האדם (PCHR), אשר חמוש בכספי הנציבות האירופית, נורבגיה, אירלנד, שבדיה, דנמרק, שווייץ וממשלות אחרות.

תביעות אלה הן למעשה חלק מתהליך רחב בהרבה. ארגונים לא ממשלתיים?פוליטיים בישראל – אשר כוללים קבוצות כמו "בצלם", "יש דין", "מחסום Watch", "במקום", "עיר עמים", "עדאלה ומוסאוא" – מחפשים כיצד לשנות ולהפוך את מדיניות הממשלה הנבחרת במדינת ישראל. ארגונים אלה מקדמים תכופות קמפיינים של חרם נגד ישראל, הצעות ל"פתרון של מדינה אחת לכל אזרחיה" (כלומר, חיסולה של ישראל כמדינה יהודית), וגם מגישים תלונות מגמתיות לוועדות ה"חקירה" של האו"ם. המימון האירופי מהווה פעמים רבות חלק הארי של כלל תקציב הפעילות של ארגונים אלה.

התוהו ובוהו המצוי במימון האירופי לארגונים לא ממשלתיים מועצם לאור המחסור בגוף מתאם או בבסיס נתונים מרכזי של הסיוע האירופי. שום פרוטוקולים בדבר ההקצבות לארגונים אינם בנמצא באתר של הנציבות האירופית. כל תהליך הבחינה וההערכה שלהם – אם הוא בכלל קיים – נותר סודי.

הארגון שייסדתי, NGO Monitor, לא הצליח להשיג את המסמכים הבסיסיים ביותר בנוגע לתהליך המימון, ולפיכך איים בתביעה לנוכח חוקי השקיפות של האיחוד האירופי עצמו. הפקידות האירופית שלחה לבסוף דיסק. הוא הכיל 50 מסמכים לערך, אשר מרובם נמחק וצונזר כל מידע רלוונטי. ללא פרטים חשובים על המימון לארגונים אלה או על תהליך ההערכה למתן הסיוע, ניתוח מועיל איננו אפשרי.

נושאים אלה צריכים להיות בראש סדר העדיפויות של הדיונים בנושא המעורבות האירופית בתהליך המדיני, כמו זה אשר נערך באוניברסיטה העברית.

למרבה הצער, כותרות נוחות אך מטעות כמו "מחזקים את כוחות המתינות" זוכות להעדפה על פני דיון ובחינה של הסיוע האירופי ל"לוחמה משפטית", ל"זכות השיבה" וכיוצא בכך.

 

הכותב הוא פרופ' למדעי המדינה באוני' בר-אילן