Itai Reuveni 3ב-25 לאפריל התקיימה הצגה בחיפה המביעה סולידריות עם מחבל שחטף ורצח את החייל משה תמם ז"ל. אחד מהגופים שארגנו את ההצגה הוא "קואליציית נשים לשלום", המקדם חרם נגד ישראל, וממומן על-ידי האיחוד האירופי, גרמניה, שוודיה והולנד. ביום הזיכרון בשבוע שעבר, הארגונים "לוחמים לשלום" (מימון מספרד, גרמניה והולנד) ו"חוג ההורים-פורום המשפחות" (מימון מארה"ב, האיחוד האירופי ושוויץ), קיימו את טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי בשיתוף משפחות מחבלים. ביום העצמאות, בלט בפעילותו ארגון "זוכרות" (מימון מגרמניה, בלגיה, פינלנד, בריטניה, שוויץ והולנד) הפועל לפירוקה של מדינת ישראל ושיבת הפליטים הפלסטינים.

למרות ההתנגדות הציבורית המובנת לפעילויות אלה, אחת מאבני היסוד של מדינה ריבונות ועצמאית היא הזכות לדון, להתווכח ולהשפיע על המרחב הציבורי, כך שאזרחי המדינה יקבעו בעצמם את עתידם. ואכן, חריף ככל שיהיה, הדיון הדמוקרטי הוא אחד ממקורות הכוח של מדינת ישראל. אולם, הבעיה מתחילה כאשר בשיח זה מתערבים, באופן לא מידתי, גורמים המייצגים אינטרסים פוליטיים זרים.

האם ניתן להניח מצב בו ישראל תתמוך בגוף בריטי, המארגן הצגה בלונדון ומזדהה עם רוצחיו של החייל הבריטי לי רגבי? האם ישראל הרשמית יכולה לממן ארגון ספרדי, המקיים טקס זיכרון אלטרנטיבי במדריד לזכר החיילים הספרדים ומחבלי אל-קעידה? ניתן רק לדמיין את גודל המשבר, אילו ישראל הייתה מעזה להתערב בשיח הפנימי הציבורי של מדינות אלו ולערער את ריבונותן.

נתונים שנאספו מדו"חות של ארגונים לא-ממשלתיים, אתר רשם העמותות, מנגנוני מימון של ממשלות זרות ומקורות נוספים, מראים כי בין השנים 2012-2014, ממשלות זרות תרמו לפחות 117 מיליון שקל ל-24 ארגונים ישראלים המעורבים בסכסוך הערבי-ישראלי. חלקם מעורבים בפעילות פוליטית (ולאו דווקא בקידום זכויות אדם או שלום), לרבות בקמפיינים של חרמות, לוחמה משפטית, דה-לגיטימציה, דמוניזיציה ולובי נגד מדינת ישראל, מעורבות בדו״ח שבאס (על מבצע "צוק איתן") ופניות לבית הדין הפלילי הבינלאומי.

ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שמימון ממשלתי זר בהיקפים כאלה משפיע משמעותית על סדר היום, על השיח הציבורי הפנימי ועל מעמדה בעולם. תופעה זו זוכה לגינויים נרחבים מרוב רחבי הקשת הפוליטית ומהווה ניסיון בוטה בעיקר מצד ממשלות אירופה להשפיע על הציבור בישראל, תוך הפרה של יחסים בין מדינות ידידותיות, ובניגוד לנורמות הדיפלומטיות המקובלות.

כיצד מתמודדים עם תופעה זו, תוך שמירה על איזון בין זכותה של מדינה ריבונית להגן על עצמה לבין חופש הביטוי וחוזקה של החברה האזרחית? האם חקיקה היא הדרך היעילה להיאבק בתופעה? הצעות חוק שעלו בעבר נגד ארגונים אלה וניסו להגביל את המימון, התבררו כבלתי ניתנות לאכיפה ופעלו לרעתה של ישראל בזירה הבינלאומית. במקום לחזק את ריבונותה של המדינה אל מול המערערים אותה מבחוץ, ההצעות סייעו באופן פרדוקסלי לארגונים למצוא דרכים חלופיות לקבלת המימון.

לכן, לצד אכיפה יעילה של החוקים הקיימים, הערוץ המרכזי צריך להיות דו-שיח ביקורתי ואסטרטגיה סדורה כלפי הממשלות המעבירות את הכסף. נעשה זאת באמצעות הפעלת לחץ פרלמנטרי, דיפלומטי, ציבורי ותקשורתי. זו צריכה להיות אסטרטגיה חוצת מפלגות, תוך הבנה שבנושא הדה-לגיטימציה של ישראל, אין מדובר על מאבק בין ימין ושמאל. המנהיגות הישראלית צריכה לדרוש תשובות לגבי מימון המשפיע על השיח הציבורי הפנימי בישראל ומימון לארגונים הפועלים נגד מדינת ישראל. על נבחרי הציבור להשתמש במידע והנתונים הזמינים במטרה "לבייש" את מדינות אירופה, הפוגעות בריבונותה של ישראל ומשפיעות על השיח הציבורי – בדיוק כפי שמדינות אלה היו מתנהגות אם ישראל הייתה מעזה לפגוע בריבונותן.

הכותב הינו חוקר בדסק הישראלי במכון המחקר NGO Monitor