הדו"ח השנתי של האגודה לזכויות האזרח:
ערבוב של אג'נדה פוליטית וזכויות אדם
ב- 16 בדצמבר, 2012, האגודה לזכויות האזרח בישראל פרסמה את "תמונת המצב" השנתית שלה על "זכויות האדם בישראל 2012". המסקנה העיקרית של האגודה לזכויות האזרח הטוענת כי "המצב בישראל עגום כמעט בכל קטגוריות הזכויות השונות" הועתקה וצוטטה ללא שום בדיקה או ניסיון לאמת את הנתונים על-ידי מספר מקורות תקשורתיים, בהם Times of Israel, הארץ, ג'רוזלם פוסט, YNET ו- ReliefWeb.
עם זאת, קריאה מעמיקה של הטקסט מראה כי הנתונים אינם תומכים ברבות מהמסקנות שמוצגות על-ידי האגודה לזכויות האזרח, ואינם מצדיקים את ההד התקשורתי הרחב לו זכה הדו"ח. האגודה לזכויות האזרח אינה מספקת הפניות, מידע מאמת או נתונים השוואתיים למרבית טענותיה; הציטוטים בהם נעשה שימוש מיוחסים לרוב לדו"חות שונים של האגודה לזכויות האזרח או לארגונים לא ממשלתיים בעלי אג'נדה פוליטית דוגמת אמנסטי אינטרנשיונל, שהם במקרים רבים חסרי אמינות בכל הנוגע לישראל. בנוסף, הניתוח הפשטני של האגודה לזכויות האזרח אינו מצייר תמונה מקיפה, אשר צריכה לכלול גם רקע מפורט, הסברים והשקפות חלופיות, וכן דיון על המורכבות של הניסיון לאזן עקרונות שונים של זכויות האדם.
בניגוד לסיכום הסנסציוני, רבות מהדוגמאות המוזכרות דווקא מצביעות על הליך דמוקרטי בריא בישראל (את חלקן ניתן גם לייחס לפעילות של האגודה לזכויות האזרח). למרות זאת, האגודה לזכויות האזרח אינה מכירה בתפקידה ההכרחי של המדינה ושל ההליך הדמוקרטי באיזון ותעדוף אינטרסים ועקרונות מתחרים. דו"ח שנכתב תוך התחשבות בכך, ולא דרך ההשקפה הפוליטית והאידיאולוגית של האגודה, היה מגיע למסקנות שונות בתכלית.
האגודה לזכויות האזרח גם מסווה עמדות פוליטיות ברורות, בעיקר בנושאים כלכליים, כנושאים של זכויות אדם. בעשותה כך, האגודה פועלת יותר כאופוזיציה לממשלה הנוכחית, מאשר כארגון חירויות אזרחיות. הגישה הפרוגרסיבית של האגודה לזכויות האזרח כלפי חלוקת המשאבים הציבוריים היא עמדה לגיטימית אחת מני רבות, אבל הטשטוש בין שני קווי האג'נדה הברורים הללו חותר תחת פעילותה של האגודה, ואין לבלבל אותן עם עקרונות זכויות אדם אוניברסאליים.
תפקודה של האגודה לזכויות האזרח כלוביסט פוליטי מקומי אינו עולה בקנה אחד עם המימון שהיא מקבלת מממשלות זרות, בכללן האיחוד האירופי, ספרד, הולנד, נורבגיה, NDC (דנמרק, שבדיה, שווייץ, הולנד), דיאקוניה (שבדיה), EED (גרמניה), כריסטיאן אייד (בריטניה), Kerk in Actie (הולנד). בנוסף, יש לציין כי האגודה לזכויות האזרח נתמכת על-ידי הקרן החדשה לישראל וקרנות פרטיות נוספות.
דוגמאות לטענות מוטות וחסרות בסיס
- נושא הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב הוא נושא טעון-פוליטית, המוצג באופן חד-צדדי לגמרי ללא אזכורם של אינספור הליכים משפטיים שדחו את טענות הבדואים לבעלות על אדמות לאחר בחינה מדוקדקת של טענותיהם. בנוסף, האגודה לזכויות האזרח מבטלת את מדיניות ממשלת ישראל וההצעות שהעלתה בנוגע לטענות הבדואים על אדמות, שניסו למצוא דרך לפשר בין נושאים מורכבים המשפיעים על מגוון של קהילות ואוכלוסיות.
- האגודה לזכויות האזרח טוענת כי תיעדה "שתי תקריות שונות" של "אלימות משטרתית חמורה" בכפר הבדואי ביר הדאג'. עם זאת, מקורות מראים כי פקחים של משרד הפנים הותקפו באלימות באבנים ובצמיגים בוערים על-ידי תושבים, וכי המשטרה עשתה שימוש באמצעים לגיטימיים לפיזור הפגנות בתגובה לאלימות זו.
- על פי האגודה לזכויות האזרח, "מעצר [של מבקשי מקלט לכאורה] כזה נוגד את מחויבויותיה של ישראל על פי אמנת הפליטים ויש בו גם הפרה של סטנדרטים בין לאומיים, ולפיהם מעצרם של מהגרים צריך להיות 'הכרחי ומידתי' ולהתבסס על בדיקה פרטנית". במקרה שכזה, ניתן היה לצפות להפניה לפסקאות הרלוונטיות מאמנת הפליטים. במקום זאת, האגודה מפנה להודעה לעיתונות של אמנסטי אינטרנשיונל, ומציגה פרשנות שנויה במחלוקת של ארגונים לא ממשלתיים פוליטיים ולא אמינים כחוק לכל דבר.
- בדיון הפוליטי על מחלוקות בעניין התכנון והבנייה בסקטור הערבי-ישראלי, האגודה לזכויות האזרח טוענת כי מדינת ישראל "לא קידמה עבור רוב היישובים הערבים תוכניות מִתאר שיהלמו את הצרכים והמאפיינים הייחודיים של האוכלוסייה הערבית"- אך שוב, ללא כל הסבר מפורט. לא מתנהל שום דיון בנוגע לביטחון הציבורי וההשפעות הסביבתיות של בנייה לא חוקית ולא מבוקרת ברבות מקהילות אלו.
- הדו"ח מאשים כי החלטות מסוימות על העיריות בישראל הדורשות אישורי הפגנה מהוות "הפרות של הזכות להפגין" וכי ההגבלות על פעילים שיבקשו להקים אוהלי מחאה הינן "שלא כדין ובניגוד למגבלות הסמכות הנתונה לרשות מקומית". עם זאת, האגודה לזכויות האזרח מתעלמת מהעקרונות המתחרים של זכותו של הציבור להשתמש בשטחים ציבוריים, דאגות בנושאי בריאות ובטיחות, ואת העול המוגזם על שירותיים ציבוריים, משאבים ותשתיות המנוצלות על-ידי מפגינים. כמו כן, אין כל מידע השוואתי על מדיניותן של חברות דמוקרטיות אחרות בהקשר של "ערי האוהלים".
- האגודה לזכויות האזרח מתעלמת באופן מכוון מהמנגנונים הדמוקרטיים שנועדו להעריך האם אכן התבצעה הפרת זכויות אדם או לאו. לדוגמא, האגודה לזכויות האזרח וארגונים לא ממשלתיים נוספים עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה בנוגע לפרויקט דיור בעכו. בית המשפט החליט כי לא התבצעה אפליה, אך בכל זאת האגודה ממשיכה לטעון כי ההיפך הוא הנכון, כחלק מהאג'נדה הפוליטית הדומיננטית שלה.
- במסקנות הדו"ח, האגודה לזכויות האזרח ממשיכה לטעון כי המצב "עגום". עם זאת, רבות מהדוגמאות המוצגות בדו"ח הארגון מדגימות את האתגרים הרבים העומדים בפני כל חברה ואת תהליך קביעת המדיניות. זוהי בדיוק הדרך בה צריכה לפעול דמוקרטיה. בדוגמאות של המאגר הביומטרי ומצלמות המעקב- בתי המשפט בישראל, ועדות בכנסת ושרים שינו את הצעות החוק כך שיתנו מענה לסוגיות זכויות אדם בנושאים אלו. אך האגודה לזכויות האזרח ממשיכה לקדם את ההאשמות כי מדיניוית שכזו מהווה פשוט "הפרות [של] הזכות לפרטיות".בנוגע למצלמות המעקב, האגודה לזכויות האזרח מציינת כי ערים רבות הציבו מצלמות "למרות שממצאים ממחקרי הערכה בעולם מטילים ספק גדול באשר ליעילותן של מצלמות מעקב במניעת פשיעה". לא נמצאו הפניות ל"מחקרי ההערכה בעולם" הללו או לניתוחים משווים אחרים.
- ניגוד אינטרסים משמעותי מעיב על הדיון של האגודה לזכויות האזרח על "זכות הגישה לערכאות: פסיקת הוצאות לעותרים ציבוריים", במיוחד בהתחשב בהיות האגודה עותרת ציבורית סדרתית. האגודה עצמה טוענת כי "לעותר ציבורי לבג"ץ אין אינטרס אישי וכל מטרתו היא להביא לתיקון עולם". למעשה, ארגונים לא ממשלתיים פוליטיים עושים שימוש בעתירות משפטיות כמנגנון לקידום אג'נדות פוליטיות, לחיזוק השפעתם במערכת הפוליטית, להעלאת מודעות הציבור לארגון ליחסי ציבור, וכאמצעי להבטחת מימון מתורמים. בהקשר זה, השתת הוצאות משפט בתיקים חסרי יסוד משפטי היא מדיניות לגיטימית.
- נראה כי גם הדיון על העתירות לבג"ץ סותר את מהותה של האגודה לזכויות האזרח, בפרק בנושא ה"הפרטה" במטרה להפוך את בתי המשפט ל"יעילים" יותר. האגודה תומכת ברשות שופטת שתאפשר לארגונים לא ממשלתיים ולפעילים נוספים להציף את המערכת, ללא כל איזונים ובלמים שימנעו עתירות חסרות ערך או רצינות.
- הדו"ח עוסק באינדיקטורים של בריאות (למשל תוחלת חיים), שירותי הבריאות (כמות האחיות, הרופאים ומספר המיטות בבתי חולים למול כמות הפציינטים), ובאופן כללי הנגישות שלהם לציבור ללא הבאה של נתונים קונקרטיים.
