לעורכים,
מאמרם של יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, "להציל את הקופסה הכחולה", עוסק במאבק יסודי המתנהל בבתי המשפט בישראל על זהותה היהודית והציונית של המדינה. עמותות וארגונים לא-ממשלתיים רבים בישראל פעילים במאבק זה. מימון זר מאפשר לגורמים שונים ב"חברה האזרחית" לתייג את ישראל כמדינה שבה נהוגה אפליה גזענית בשלל תחומים. בתחום התכנוני פועלות עמותות כגון 'המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי' ו'במקום'; בענייני זכויות האזרח עוסקים ארגונים כגון 'מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל', 'עדאלה: המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל' ו'האגודה לזכויות האזרח בישראל'; וסוגיית זכויות האדם מעסיקה ארגונים כמו 'בצלם', 'יש דין' ו'המוקד להגנת הפרט'. גופים אלו נהנים מתקציב רחב היקף שמעניקות להם בפזרנות מדינות אירופה, נוסף על הכספים שמוזרמים אליהם מגורמים כמו 'קרן פורד' ו'הקרן החדשה לישראל'.
ישראל היא מדינה דמוקרטית, והדעות שמשמיעים אנשי הארגונים וראשיהם הן דעות לגיטימיות. ברם, כאשר מדובר בתופעה נרחבת, שמאחוריה עומדות מדינות זרות, יש לבחון אותה מנקודת מבט אחרת. על פי מחקר מקיף של NGO Monitor ('מעק"ב'), עתירות של ארגונים כגון 'עדאלה' ו'המוקד להגנת הפרט' ממומנות בידי ממשלות אירופיות והאיחוד האירופי, המזרימים כספים לתקציבם השוטף. מימון זה הוא חלק ממלחמה נסתרת שמנהלים גורמים אירופיים מסוימים נגד ישראל. בשעה שאירופה ה"רשמית", הדיפלומטית, תומכת במשא ומתן לשלום ומבקשת לתווך בין ישראל לפלסטינים, מקדמות קרנות הסיוע האירופיות פעילות אחרת, הרחק מעיני הציבור. בעזרת המימון שהם מקבלים מן הגופים האירופיים, פועלים ארגוני "החברה האזרחית" בישראל לקידום האינטרסים הפלסטיניים ומפעילים לחץ על הממשלה; כך נוצרת, למעשה, התערבות זרה בענייניה הפנימיים של המדינה. תחת המעטה של פרויקטים לטובת "שותפות לשלום", מוזרם מימון עצום לארגונים הנוקטים סטנדרטים כפולים והטיה גלויה ומשתמשים בשיטות מחקר לא-אמינות – וכל זאת כדי לערער את עמדתה המוסרית של מדינת ישראל ולחתור באמצעות "עוצמה רכה" תחת מאבקה בטרור.
המימון האירופי מאפשר לארגונים פוליטיים לצאת במתקפה נגד ישראל גם במסדרונות בתי המשפט. בעשור האחרון, למעלה מ-15 ארגונים הנתמכים בידי גורמים זרים הגישו מאות עתירות לבתי המשפט בארץ – רובן המכריע לבג"ץ. כך מנסים הארגונים הללו, שרוממות זכויות האדם בגרונם, להשפיע על מדיניותה של ישראל בהתאם לאג'נדה פוליטית מסוימת. המימון הזר משפיע גם על סיכויי ההצלחה של העתירות: על פי מחקר שערכו יואב דותן ומנחם הופנונג, ארגונים העותרים בתדירות גבוהה לבתי המשפט – "שחקנים חוזרים" בלשון המחקר – זוכים להצלחה בשיעור ניכר בהשוואה לאנשים פרטיים ולארגונים שאינם מסוגלים לפנות שוב ושוב לבתי המשפט. השחקנים החוזרים צוברים מומחיות וידע ורוכשים קשרים משפטיים המסייעים להם במאבקם. והם נהנים מיתרון נוסף: מספר העתירות הרב מקנה להם פרסום ותהודה ציבורית, בעידודם של כלי תקשורת בעלי אג'נדה זהה (עיתון הארץ, לדוגמה), וזאת גם כאשר הם אינם זוכים בדין.
המאבק על הנראטיב הוא חלק מן המתקפה הרחבה נגד המדינה היהודית, שמנהלים גורמים אינטרסנטיים המציגים את ישראל כמפרה סדרתית של זכויות האדם. גופים בינלאומיים גדולים וארגון האומות המאוחדות, על ועדותיו השונות, נשענים על דו"חות שמפיקים הארגונים בישראל כדי למתוח ביקורת חריפה על המדינה. מתקפה זו מסיטה את תשומת הלב מהפרות זכויות האדם במקומות אחרים ברחבי העולם, תוך ניצול כללי המוסר האוניברסלי בצורה חד-צדדית ומוטה.
העתירות של 'עדאלה' ושל 'האגודה לזכויות האזרח בישראל' הן דוגמה מצוינת למדיניות של איפה ואיפה: מחד גיסא הארגונים מוחים על האפליה שנוקטת מדינת ישראל כאשר היא מאפשרת – כמדינה יהודית – ליישב יהודים בלבד בשטחי קק"ל, ומאידך גיסא הם נאבקים במדינה כאשר היא מבקשת להשתמש בשטחים ערביים לצורכי ציבור, כגון סלילת כבישים. נוסף על כך, ארגונים אלה ככל הנראה אינם מוטרדים במיוחד מן הפגיעה בעקרון השוויון כאשר הם טוענים כי אסור ליהודים להתיישב במקומות בעלי צביון ערבי, כמו יפו או העיר העתיקה בירושלים, ואף מכנים זאת "ניסיון לטרנספר". לגישתם, יש למחוק כליל את הנוכחות היהודית בת מאות ואלפי השנים בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט לטובת 19 שנים של כיבוש ירדני; רק היגיון כזה מאפשר להם לכנות את התושבים היהודים ברובע היהודי בירושלים בתואר "מתנחלים". זאת ועוד, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" האשימו ארגונים רבים את ישראל ב"גזענות ממסדית", בביצוע "פשעי מלחמה" ובהטלת "ענישה קולקטיבית" על האוכלוסייה הפלסטינית. לעומת זאת, אותם ארגונים כמעט שלא מתחו ביקורת על החמאס, שנהג במשך שנים לשגר טילים מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בעזה אל לב האוכלוסייה האזרחית בישראל.
ההיבט האירוני של המימון האירופי בא לידי ביטוי בדו"ח סודי של האיחוד האירופי שפורסם במרס 2009. רבות מן הקובלנות שמעלה האיחוד האירופי בדו"ח זה בדבר המצב הנוכחי בירושלים נלקחו כמעט במדויק מדו"חות שפרסמו ארגונים ישראליים הממומנים בידי האיחוד. כך, למשל, הטענות כי רק 12 אחוזים משטחי ירושלים המזרחית משמשים למגורים, וכי רק חמישה עד עשרה אחוזים מתקציב העירייה מוקדשים לאוכלוסייה הערבית החיה בירושלים, נלקחו ישירות מדו"חות של 'בצלם'. הטענה בדבר חפירת מנהרה שתחבר בין בית הכנסת 'אוהל יצחק' למנהרת הכותל נלקחה מדו"ח של העמותה 'עיר עמים'.
מקרה דומה הוא דו"ח של ארגון דרום אפריקני שפורסם במאי 2009 בהשתתפות 'עדאלה', הארגון הפלסטיני 'אל־חאק' ועורך הדין מיכאל ספרד מארגון 'יש דין'. מטרתו העיקרית של הדו"ח היא להוכיח כי קיים דמיון מוחלט בין משטרהּ של ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הדו"ח מצטט רבים מן הארגונים הלא-ממשלתיים בישראל, ובהם 'בצלם', 'יש דין', 'המוקד להגנת הפרט', 'עדאלה', 'רופאים לזכויות אדם' ו'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', ונעזר בעבודתם בשביל להוקיע את ישראל ברחבי העולם.
דוגמה מובהקת למלחמת הנראטיב נגד ישראל מופיעה בכמה גרסאות של רעיון "החוקה הדמוקרטית" ובניירות העמדה שמפרסמים הארגונים 'עדאלה', 'מוסאוא' ו'האגודה לזכויות האזרח בישראל'. בפרסומים אלו נטען כי עצם קיומה של מדינה יהודית, והזכויות המוקנות בה לרוב היהודי, יוצרים מציאות גזענית המפלה את תושביה הערבים של הארץ. כדי לתקן את המצב הם תובעים לשנות או לבטל את המנון המדינה, את סמליה, את דגלה ואת מוסדותיה – וזאת תוך התעלמות ברורה מדוגמאות של מדינות לאום אחרות בעולם. עיקרו של המאבק הזה הוא הניסיון לשלול את הלגיטימציה לקיומה של מדינה יהודית.
המימון הזר, יש לציין, מוענק לא רק לארגונים הטוענים כי הם פועלים לקידום זכויות האדם, אלא גם לגופים פוליטיים מוצהרים. דוגמה לכך היא תנועת 'שלום עכשיו'. על פי נתוני רשם העמותות, 40 אחוזים מהכנסותיה של התנועה בשנת 2007 הגיעו מממשלות זרות. העמותה 'עיר עמים', העוסקת בהיבטים הפוליטיים והכלכליים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בירושלים, זכתה בשנת 2007 לתמיכה בהיקף של 67 אחוזים מתקציבה מממשלות זרות; למעלה מ-40 אחוזים מהמימון הגיעו ישירות מהאיחוד האירופי עצמו.
המערכה שמנהלים ארגוני "החברה האזרחית" בבתי המשפט איננה מקרית. המימון האירופי נועד לסייע למלחמת הנראטיב הניטשת במערכת המשפטית ובזירות אחרות. זו מלחמה שישראל מתקשה לנצח בה. לצערנו, המערכה הציבורית החשובה שבה נחלה ישראל הצלחה לאחרונה – ועידת דרבן השנייה – היא אירוע נדיר, אך אולי יש בה כדי לסמן מגמה חדשה ומרעננת. המלחמה נגד הציונות היא רחבת היקף ומתנהלת בחזיתות רבות; על ישראל להכיר בכך ולהשיב מלחמה שערה.
ג'ראלד מ' שטיינברג
NGO Monitor – 'מעק"ב'; המחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר-אילן
אלי קלוטשטיין
NGO Monitor – 'מעק"ב'

 

יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע משיבים:

פרופ' ג'ראלד מ' שטיינברג ואלי קלוטשטיין מבהירים את אחת הסכנות המרכזיות המאיימות כיום על הדמוקרטיה הישראלית. בגלל ליקויים רבים בחברה ובמוסדות השלטון, נכנסים יותר ויותר ארגונים לא־ממשלתיים לחלל הריק שנוצר וממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב סדר היום הציבורי של החברה הישראלית. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא העובדה ששופטי בית המשפט העליון, הממונים במידה רבה מטעם עצמם, קובעים את סדרי העדיפויות החברתיים והאידיאולוגיים היסודיים (ראה מאמרו של מרדכי הלר, "מינוי שופטים: הפתרון למשבר העליון", תכלת 8, סתיו התש"ס/1999). שני גורמי מפתח מאפשרים את דחיקת רגלי השלטון הדמוקרטי: האקטיביזם הייחודי וחסר הגבולות של בית המשפט העליון, וההתערבות הפולשנית וחסרת התקדים מצד ממשלות זרות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.
העליונות השיפוטית של בית המשפט העליון נסמכת בעיקר על שתי דוקטרינות מהפכניות שהוא מיישם בחמש־עשרה השנים האחרונות. הראשונה מחסלת למעשה את העיקרון השיפוטי האוניברסלי של חובת ה"עמידה", הדורשת מכל מי שעותר לבית המשפט בתביעה לשנות מדיניות ממשלתית או מהלכי ממשלה להוכיח שאותה מדיניות או אותם מהלכים גורמים לו נזק ממשי וישיר. בישראל לא קיימת עוד חובת העמידה, ולמעשה כל מי שמהלך מסוים של הממשלה או מדיניותה אינם לרוחו זוכה באפשרות לתבוע התערבות מיידית מצד הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר. העותר יכול להיות חבר כנסת שהפסיד בהצבעה על מדיניות שנויה במחלוקת, או, כפי שקורה לעתים קרובות יותר, ארגון לא-ממשלתי בעל סדר יום פוליטי המנוגד לעמדה המוסכמת על הרוב המכריע.
הדוקטרינה המהפכנית השנייה היא הנטייה המתמדת והדרמטית להרחיב את דוקטרינת ה"שפיטות", שאפשרה לשופטים ליטול לעצמם את הסמכות העליונה לקבוע בכל הנושאים הקשורים למדיניות על סמך מה שנחשב בעיניהם סביר או ראוי. האקטיביזם המופלג הזה לא רק העביר את הסמכות העליונה מידי הכנסת, שהיא גוף נבחר, אל השופטים, הממונים כאמור במידה רבה מטעם עצמם, אלא גם יצר מצב שבו צריכים קובעי המדיניות בממשלה להביא בחשבון שיקולים הנוגעים להחלטות עתידיות של שופטי בית המשפט העליון. אפשר להבין מדוע הפכו היועצים המשפטיים של הממשלה לשחקנים מרכזיים כל כך בהחלטות הממשלה, אפילו בשאלות של פעולות צבאיות, סדרי עדיפויות תקציביים ושיקולי מדיניות חוץ. הדבר לא רק מסכל את עקרון שלטון הרוב, אלא גם פוגע קשות בתפקוד הממשל בכך שהוא מסרבל את התהליך הביורוקרטי ומרבה עיכובים.
ממשלות זרות אכן מתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל ורוכשות כוח השפעה באמצעות תרומותיהן הגדולות לארגונים לא־ממשלתיים הפועלים בה. אותם ארגונים "ישראליים" נוקטים אחר כך עמדה משפטית או פוליטית מקומית המיישמת את מדיניותן של אותן ממשלות. אין זה נדיר שממשלה זרה תממן מחקרים של ארגונים לא־ממשלתיים ישראליים, המגיעים למסקנה שמדיניות או צעד מסוים של ממשלת ישראל אינם חוקיים, אינם צודקים או אינם יאים בכל דרך אחרת. אותם מחקרים מצוטטים לאחר מכן בפורומים בינלאומיים כדי להשמיץ ולהכפיש את שמה של מדינת ישראל. עקיפה מחפירה זו של עקרון הריבונות הייתה מעוררת אולי הדים רבים יותר אילו כוּונה כלפי מדיניות פנים־אירופית. שוו בנפשכם מה היה קורה אילו מדינה איסלאמית (לוב?) הייתה מזמינה ומממנת מחקר של ארגון לא-ממשלתי בצרפת כדי לבדוק את תחושת הדיכוי שחשים מוסלמים במדינה זו לנוכח החוק האוסר על תושבותיה לעטות רעלה במוסדות ממשלתיים, ואז הייתה תוקפת את צרפת בפומבי ובאופן רשמי בפורום בינלאומי ומאשימה אותה בדיכוי מוסלמים, תוך הסתמכות על אותו מחקר "צרפתי".
ארגונים כמו 'המכון לאסטרטגיה ציונית', 'מעק"ב' ואחרים פועלים להדיפת האיומים הללו על השלטון הדמוקרטי בישראל, אבל עבודתם רבה והאתגרים הניצבים לפתחה של המדינה היהודית רק הולכים ונעשים קשים ומורכבים יותר.