הארגון "מבט לזכויות אדם" (HUMAN RIGHTS WATCH), שבסיסו בניו יורק וממומן בעיקר על ידי יהודים, מעורב במסה הפוליטית אשר מטרתה להכפיש ולבודד את ישראל. אך בחודשים האחרונים, המנהיגים מנסים להוכיח "איזון".

בתגובה לביקורות החוזרות ונשנות כלפי הארגון, המאשימות אותו בהטיה, פרסם HRW שתי כותרות "מאוזנות". הראשונה היא דו"ח תחת הכותרת – "ירי ללא אבחנה: התקפת רקטות פלסטיניות על ישראל וירי ארטילרי ישראלי לתוך רצועת עזה" – זאת, בניגוד גמור לדו"חות המוטים עד כדי גיחוך על המלחמה עם חיזבאללה ("תקיפות קטלניות: ההתקפות חסרות האבחנה של ישראל כנגד אזרחים בלבנון").

ביקורת כנגד ההתקפות הפלסטיניות, הכוללת ביטויים כגון "פשעי מלחמה" ו"הפרות של חוקים בינלאומיים" היא צעד חשוב לתיקון שנים של התכחשות. הידיעה השנייה באה תחת הכותרת: "עזה/ישראל/לבנון: שחררו את בני הערובה", לאחר שנה של שתיקה מביכה, קורא HRW לשחרורם של גלעד שליט, אהוד גולדווסר, ואלדד רגב ומגנה את היחס לו הם זוכים מידי ארגוני החמאס והחיזבאללה.

הכותרות הללו מסמנות שינוי משמעותי מהמצב בו מעניקים בכירי HRW צידוקים לגינויה של ישראל, כאשר באותה עת, הם מתעלמים מארגוני טרור פלסטיניים וממנהיגיהם. בכירי HRW, בבואם להסביר את ההאשמות החוזרות והנשנות כי ישראל בצעה פשעי מלחמה בשנים 2001-2002, דבקים בטענות חסרות השחר כי "שחקנים שאינם מדינות" אינם מחויבים לחוקים הבינלאומיים להגנת זכויות האדם או למוסר מינימאלי.

החדשות הטובות העולות מהדו"חות האחרונים של HRW מעידות על צמצום המוסר הכפול. כיום, מחויבים מנהיגי חמאס, פתח (על כל צורותיו ותתי ארגוניו), הג'יהאד האסלאמי ושאר הארגונים לסטנדרטים הבינלאומיים. הצוהר הקטן שנפתח רק כאשר, באיחור רב, ביקר HRW את חיזבאללה על ההתקפות שבצעו, הורחב, ועתה הוא כולל גם טרוריסטים פלסטינים. עכשיו, סוף סוף, נחשבים ישראלים שנהרגו בהתקפות הטרור נפגעי הפרות זכויות אדם – צעד חשוב נוסף עבור HRW. לדוגמא: "אשל מרגלית ממושב נתיב העשרה, סיפר לHRW איך, רק בנס נצלה בתו מפגיעת רקטה פלסטינית". עד כה, תיאורים כגון אלה היו שמורים אך ורק לפלסטינים, או במשך מלחמת לבנון השניה, ללבנונים.

אך הציניקנים שבינינו ימליצו על יחס זהיר בנוגע לשינוי סדר היום של HRW. שני פרסומים בלבד מתוך הזרם העצום של פעילות HRW בהקשר הישראלי, אינם מהווים עדות משכנעת. באוקטובר 2002, בעקבות הביקורות על מבול הדיווחים האובססיביים כנגד ישראל, לאחר פגועי ההתאבדות ומבצע צה"ל בג'נין (חומת מגן), פרסם HRW דו"ח מרשים שכותרתו "נמחק ברגע: פיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראליים" . אולם, כותבי הדו"ח, שהיה מפורט ביותר, ואשר כלל תצהירים מפי קורבנות ישראלים, זיכו מכלל אשמה את יאסר ערפאת תוך התעלמות מראיות וממסמכים הקושרים אותו לפיגועי ההתאבדות. הדו"ח הזה נשכח במהרה כאשר ראשי HRW חזרו לפרסם דו"חות חד צדדיים המגנים את פעולות ההגנה של ישראל. בשנת 2005-2004 HRW תמכה בחרם ובסנקציות כנגד ישראל. באותו המקרה, הדו"ח האחד והיחיד על טרור פלסטיני, שימש כעלה תאנה, כדי שחוסר האיזון והמוסר הכפול יוכלו לחזור ולשלוט. הניתוח השיטתי של NGO Monitor מראה כי בשנת 2004, לדוגמא, בעוד פיגועי ההתאבדות נמשכים, שליש מכלל פעילותה של HRW במזרח התיכון הופנה כנגד ישראל – הרבה יותר מאשר כנגד אירן, סוריה, סעודיה, והפלסטינים.

בנוסף לכך, בדו"ח האחרון מבית HRW בנושא עזה ובמאמרים שפרסם בנושא החיילים הישראליים החטופים, שבה ועולה הבעיה של מוסריות שקולה – ההתייחסות לתוקפנות הפלסטינית ולהגנה הישראלית היא כאל שני צדדים של אותו המטבע, וזאת בניגוד גמור להגיון הטבעי ולחוק הבינלאומי, כולל אמנת האו"ם. חבר HRW, ג'ו סטורק, חזר על המנטרה הזאת: "הפרות של מידה כנגד מידה אינן יכולות להיות מוצדקות על ידי הטענה שהצד השני הפר את החוק קודם: חוקי המלחמה נועדו כדי להגן על אזרחים מפני פגיעה, יהיו הסיבות אשר יהיו. שאם לא כן, מעגל האלימות יוצא מכלל שליטה כפי שקרה בעזה ובישראל." בנוסף, סטורק וHRW טשטשו את העובדה כי הפלסטינים המשיכו בירי יומיומי של רקטות על אף שצה"ל הפסיק את הירי הארטילרי מאז נובמבר 2006. באותה המידה, במהלך מלחמת לבנון השנייה, בכל מבול הדו"חות והמכתבים למערכת שהופקו על ידי HRW, התעלמו לחלוטין מההתקפה הראשונית, עמוק בתוך שטח ישראל, בה נהרגו 8 חיילים ישראליים ושניים נחטפו (עד כה, לא היתה התיחסות מספקת לכך שהם עדיין מוחזקים בשבי). באותה המידה, בנושא החיילים הישראליים החטופים, HRW העניקה מעמד שווה לקריאה לישראל "לשחרר את השרים והמחוקקים של חמאס, שכפי הנראה נלקחו כפעולת תגמול".

חלקים מסוימים מהדו"ח על עזה משקפים את אותם פגמים מרכזיים אשר באו לידי ביטוי בדו"ח על ג'נין משנת 2002 וב"הריסת רפיח" (נובמבר 2004). בנוסף, כפי שהראה הניתוח של NGO Monitor, דו"חות רבים מדרום לבנון במהלך שנת 2006 התבססו לחלוטין על טענות חשודות של "עדי ראיה", אשר, במקרים מסוימים, נמסרו לעיתונאים אוהדים. אולם, במקרה הזה, הכותבים מודים: "בידי Human Rights Watch לא היה מידע מפורט ומספק על מנת לערוך ניתוח דומה של הפצועים. … בידי Human Rights Watch אין מידע באשר ל135 מתוך סך הפצועים שדווחו על ידי הOCHA (המשרד לתאום סיוע הומניטארי של האו"ם)". בהתחשב בחוסר האמינות והשקיפות של הOCHA, הזהירות הזאת מוצדקת. בהמשך, מציין HRW: "בעוד הפלסטינים טוענים פעמים רבות כי לירי הישראלי היו יעדים אחרים, לא היתה לנו האפשרות לאסוף מידע מספק על מנת להעריך טענות כגון אלה, ולמטרות כתיבת הדו"ח הנ"ל אנו מקבלים את מטרותיה המוצהרות של ישראל". אם אמנם פרסם HRW הודאה דומה בעבר, מחקרו של NGO Monitor טרם נתקל בכך.
אך חלקים אחרים של הדו"ח הזה חוזרים על טעויות העבר, בייחוד בשני מקרי המבחן המפורטים: "הפיצוץ הקטלני בחוף ימה של עזה ב-9 ביוני, 2006, וההפגזה הקטלנית על מתחם המגורים נאדה במהלך השבוע של ה-24 ביוני, 2006". בנספחים אלו שבים ומופיעים יצירי כלאיים המורכבים מ"עדויות ראיה" ותיאורים נבחרים מן העיתונות, בנוסף לטענות בדבר מומחיות צבאית שאינן ברות אימות, כאשר בד בבד, הם מתעלמים מהעדויות הרבות שכנגדם. שני חלקי הדו"ח היו יוצאים מורווחים לו צורפה להם אותה אזהרה אודות העדר "מידע מספק" שפורסמה בגוף הדו"ח.

ישנם נושאים רבים אחרים הדורשים התייחסות במאמר הנוגע לחיילים החטופים ובדו"ח בן 147 העמודים על עזה. מכל מקום, השורה התחתונה ברורה וחשובה. אם הפרסומים הללו הם הסנונית הראשונה המבשרת על שינוי בסדר היום ובמדיניות של HRW, ואם הם ילוו בדו"חות, מכתבים למערכת, מסעי הסברה, ופעילויות אחרות שיסירו את ההטיה והמוסר הכפול שהובילו לגינוי, תוך התעלמות מפעולות הטרור שקדמו להן, פעולות ההגנה הלגיטימיות שמבצעות ישראל, ארצות הברית, וגורמים אחרים, אזי HRW תהיה ראויה להערכה. אבל, אם הדו"ח הזה ילווה במבול התקפות פוליטיות מבית מדרשו הישן של HRW המנצלות את הרטוריקה של זכויות האדם בהתאם לדפוס הפעולה הקיים משנת 2007-2000, תוכח צדקתם של הציניקנים פעם נוספת, ומנהיגי HRW ייראו בעתיד כמי ששיחקו בתפקידי המפתח בהכחדת עקרונות זכויות האדם האוניברסאליות והמוסר המינימאלי.

פרופסור ג'ראלד מ. שטיינברג הוא מנכ"ל www.ngo-monitor.org וראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בר אילן.

 למאמר באנגלית: http://www.ngo-monitor.org/article/_human_rights_watch_shows_more_balance_but_has_it_changed_its_agenda_