מאמר דעה: מהות הדיון הדמוקרטי
המאמר המקורי פורסם בשפה האנגלית
לקריאה באתר Times of Israel
חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף הוזמנה לאחרונה לכנס השנתי של שלום עכשיו שמתקיים היום (13.12), אך הזמנתה בוטלה במפתיע. לפי יריב אופנהיימר, ד"ר וילף הפכה לאישיות לא רצויה בכנס בגלל היותה חברה בוועד המייעץ הבינלאומי של מכון המחקר NGO Monitor. נראה שהמחקר והביקורת של מכון המחקר היא חצייה של קו-אדום אידיאולוגי, לפחות לדעתם של ראשי שלום עכשיו, אשר מזהים עצמם כ"שמאל ליברלי ופרוגרסיבי". בתגובה ד"ר וילף ציינה כי "אם אין מקום בשמאל הישראלי לאלו אשר תומכים בשתי מדינות אך גם נלחמים בדה-לגיטימציה של ישראל, הוא לא יחזור להוביל את המדינה".
בדמוקרטיה, האופן בו אנחנו מתדיינים ומחליטים על מדיניות חשוב כמעט כמו ההחלטות עצמן. דבר זה נכון בישראל כמו גם במדינות אחרות. כדי לדון בסוגיות המורכבות ביותר שנמצאות על סדר היום הישראלי, ברמה גבוהה יותר מסיסמאות פשטניות, יש צורך להקשיב לקולות שונים ולקיים דיון מושכל. בניגוד לכך, ארגונים בעלי עוצמה השואפים להשיג מונופול על הדיון הציבורי, ולהשתיק את הביקורת נגדם באמצעות "רשימות שחורות" הם אנטי-תזה לתהליך המתואר לעיל, ומהווים סכנה מוחשית לדמוקרטיה.
למרות שמחקרי NGO Monitor אינם כוללים את שלום עכשיו, אלא מתמקדים בארגוני זכויות אדם וארגוני סיוע הומניטארי, פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, העושים שימוש ציני בשיח של זכויות אדם לצורכי דה-לגיטימציה של ישראל, אופנהיימר הצדיק את ביטול הזמנתה של וילף בכך שמכון המחקר מנסה לכאורה "להשתיק ארגוני זכויות אדם, וארגוני חברה אזרחית". גם ידידי שלום עכשיו בארה"ב (ארגון שמטרתו העיקרית היא גיוס תרומות), פרסם השמצות שקריות בעניין.
ברור שההתפרצות האנטי-דמוקרטית הזו היא תוצאה של סגידה עיוורת לאידיאולוגיה פוליטית פשטנית – תופעה שהימין והשמאל גם יחד סובלים ממנה. אידיאולוגיות אלה מניעות תרומות של מיליוני דולרים ממדינות זרות (לקידום המדיניות שלהן), ומתורמים פרטיים. כל אלה שאינם תומכים באידיאולוגיות אלה או שיש להם נקודת מבט שונה ועצמאית, דוגמת NGO Monitor, מתויגים באופן מיידי כ"אויבי הדמוקרטיה". בדומה לכך, אנשים בעלי השקפת עולם מורכבת או מחשבה פוליטית מקורית כמו ד"ר עינת וילף מושתקים.
כך, שלום עכשיו בוחרים להתעלם, כבר למעלה מעשור, מהניסיונות הבינלאומיים הבלתי פוסקים של ארגונים לחתור תחת הלגיטימציה של ישראל ובתוך כך מהניצול של האפרטהייד הדרום אפריקאי וזכויות האדם כדי להכפיש את ישראל. לאחרונה, ארגונים אלה משתמשים גם בביטויים דוגמת "טיהור אתני" כדי להקצין את הדיון ולמנוע כל אפשרות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב.
שלום עכשיו, ועוד ארגונים רבים אחרים שקוראים לעצמם "שמאל ליברלי פרוגרסיבי" אבל רחוקים מערכים אלה, מתעלמים מהמלחמה הפוליטית נגד ישראל. בעולם שלהם יש רק שחור ולבן, ואין בו מקום למורכבויות שאנשים כמו עינת וילף מציגים. בדומה לכך, NGO Monitor, שלמחקריו היה משקל רב בשכנוע השופט גולדסטון שהדו"ח שהוא ואחרים חיברו מטעם האו"ם היה מבוסס על מידע שקרי, מותקף ומושמץ כאויב מסוכן.
בתגובתה לשלום עכשיו, עינת וילף התייחסה אל "האופן בו חשיבה דוגמטית גורמת לאנשים לשכוח את נימוסיהם, ואל "חוסר היכולת של אלו המטיפים לסובלנות לשמוע נקודות מבט שונה משלהם". בעוד הכסא שלה בכנס יישאר מיותם, תגובתה החזקה תמשיך להדהד במהלכו ולאחריו:
"ההגנה על ישראל ועל הציונות צריכה להיות חלק מהתמיכה בשלום ובפתרון שתי המדינות. עצם הלגיטימיות של ישראל היא תחת מתקפה ושיח זכויות האדם משרת קבוצות שונות כדי לחתור תחת היסודות המרכזיים של הציונות ותחת הזכות של העם היהודי למדינת לאום משלו במולדתו ההיסטורית. אם אנשים אשר אין להתכחש לעבודתם החשובה לקידום זכויות אדם, כמו אלי ויזל ואלן דרשוביץ, מוצאים לנכון להילחם נגד ההכפשה של ישראל, אני גאה לעמוד איתם כתף אל כתף במאבק הזה."