[הכתבה תורגמה על ידי צוות NGO Monitor]

 

החודש, משט נוסף מתוכנן להפר את הסגר הימי החוקי של ישראל על עזה. מארגני המשט טוענים שהוא יפליג לרצועת עזה "הכבושה" במטרה להעביר "אספקה דרושה ביותר", אולם שתי הנחות היסוד הללו מוטעות. מוקדם יותר השנה, הועד הבינלאומי של הצלב האדום הכריז שאין משבר הומניטארי בעזה. יתרה מכך, הרעיון שהרצועה עדיין "כבושה" על ידי ישראל הופרך לאחרונה על ידי מקור בלתי צפוי – החלטה של מועצת הביטחון בנושא לוב.
טענה עיקרית של תומכים פלסטינים למשט, היא שכיבוש עזה על ידי ישראל לא הסתיים עם הנסיגה הצבאית והעקירה הנלווית של כ-10,000 תושבים יהודים. דו'ח גולדסטון נסמך על טיעון זה, והתקשורת הבינלאומית ועורכי דין חוזרים כהד על כך באופן נרחב.
לדעה זו מעולם לא היה על מה לסמוך. סעיף 42 של תקנות האג משנת 1907 קובע ש"שטח נחשב כבוש כאשר הוא למעשה נתון תחת שליטת צבא עוין".
באופן דומה, אמנות ז'נבה, אפילו בפרשנות הנרחבת ביותר שהועד הבינלאומי של הצלב האדום מקדם, דורשות שהכוחות הקרקעיים יממשו "שליטה בתוך" השטח.
יתרה מכך, כוח כובש חייב להיות מסוגל לספק את כל הפונקציות הממשלתיות – לנהל דברים בתוך השטח הכבוש, ולא רק לפטרל על הגבולות. אולם ממשלת החמאס בפועל שולטת בעזה ללא התערבותה של ישראל.
הטיעון לכיבוש אומר שמכיוון שישראל ממשיכה "בשליטה מוחלטת על השטח האווירי והמים הטריטוריאלים של עזה, היא למעשה מפעילה סמכות ממשלתית באיזורים אלו", במילותיו של פרופסור איאן סקובי. אחרים טוענים ששליטה בגבול עולה לכדי "שליטה יעילה" של השטח מבפנים. אולם סגרים קודמים, כגון הסגר על קובה שהפעיל הנשיא ג'ון פ. קנדי, מעולם לא נחשבו ככיבוש. מעבר לכך, שליטה בגבול היא טיפוסית לאורך כל גבול בינלאומי, אפילו בין האומות הידידותיות ביותר.
ישראל גם אינה שולטת בכל גבולותיה של עזה. בעוד שמצרים בחרה לשמור על גבולה עם עזה לרוב סגור, אין בכך שום קשר לישראל. ולאור השינויים הפוליטיים במצרים, מעבר רפיח כעת פתוח לחלוטין, ובכך הוא מרוקן אף יותר מתוכן את הטיעון שישראל מיישמת שליטה על הכניסה לעזה.
החלטת מועצת הביטחון של האו'ם האחרונה, אשר איפשרה שימוש בכוח נגד לוב מספקת ניסוי מעולה לבדיקה האם הטיעונים המשפטיים שמועלים בנוגע לישראל, מייושמים גם במקרים מקבלים. במרץ, מועצת הביטחון של האו'ם קיבלה את החלטה 1973 בתגובה לאמצעים האלימים שנקט הקולונל מועמר קאדפי כלפי מורדים נגד הממשלה. ההחלטה אישרה את השימוש בפעולה צבאית, התוותה איזור אסור לטיסה לאורך כל לוב, הקפיאה נכסים לובים ואישרה שימוש נרחב בכוח נגד חיילים לובים.
אולם החלטה 1973 שוללת בפירוש כל "כיבוש" של השטח הלובי. לא היה זה נוסח מקרי. האיסור על הכיבוש עזר להבטיח את תמיכתן של כמה אומות ספקניות.
בפגישת המועצה, נציג לבנון הטעים שההחלטה לא תביא לכיבוש של "אפילו אינץ'" משטח לובי.
אם כן לנו יש אישור מהמועצה שאמברגו נרחב, שטח אסור לטיסה וחודשים של הפצצות אויריות מתמשכות לא מהוות "כיבוש". ברור שלפעילויות אלה יש השפעה ניכרת על לוב, ו"שולטות" על התרחשויות רבות שם. ברור שהאמצעים שמפעילה ישראל נגד עזה, אשר הינם פחות מקיפים וחודרניים, לא מהווים כיבוש על פי אמת מידה זו.
כמובן, שההחלטה בעניין לוב אינה מוכיחה דבר חדש; הטיעונים שעזה נותרה כבושה לאחר 2005 היו תמיד די מפתיעים.
העקרונות המובנים מאליהם לעיל שמיושמים בכל מקום אחר מלבד ישראל, צריכה לגרום לחשיבה מחודשת לאלו שחושבים שאפילו נסיגה מלאה לקווי 1967 תוביל ללגיטימיות בינלאומית של ישראל או תמנע סילוף של  טענות חדשות.

יוג'ין קנטורוביץ' הוא פרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, ופולה קווסקין היא עורכת דין ב-NGO Monitor.