עדות שקר? ארגונים לא-ממשלתיים במימון האיחוד האירופי ועיצוב מדיניות בסכסוך הערבי-ישראלי

למאמר המלא

מערכת היחסים בין האיחוד האירופי וישראל היא מורכבת, ובמקביל לשיתוף הפעולה בתחומים רבים, היא גם מתוארת כ"בעייתית ולעיתים בלתי יציבה". בשנים האחרונות, מקור מרכזי לחיכוך בין ישראל לבין האיחוד האירופי וחלק מהמדינות החברות בו, הוא עשרות מיליוני האירו המועברים לארגונים לא-ממשלתיים (ארל"מים) פוליטיים ובעלי השפעה, בישראל, ברשות הפלסטינית ובעזה.

נציגים של מוסדות ממשלתיים אירופיים ונציגים של ארל"מים רבים הזוכים למימון פועלים במסגרת החותרת לכאורה לקדם עקרונות זכויות אדם אוניברסאליים ומטרות הומניטאריות. על בסיס זה, האיחוד האירופי עושה שימוש בדו"חות וניתוחים שפורסמו על-ידי אותם הארל"מים כמקור מידע. במקרים רבים, דו"חות הארל"מים יוצרים בסיס עובדתי ואנליטי למדיניות האיחוד האירופי והמלצותיו בנוגע לנושאים פוליטיים מרכזיים הקשורים לסכסוך.

הודות לתמיכה ממשלתית אירופית זו, כמו גם למערכות היחסים הפוליטיות, ארל"מים פוליטיים צוברים נראות חשובה ומממשים "עוצמה רכה" משמעותית, המאפשרת, על-פי ג'וזף ס. ניי גו'ניור, "השגת רצונך על-ידי משיכה במקום באמצעות כפייה או תשלומים". כאשר מתייחסים לארל"מים בהקשר זה, ניי מזהה ש"לארל"מים ולארגוני-רשת יש מקורות עוצמה רכה והם אינם מהססים להשתמש בהם". ארל"מים מטפחים את הרעיון על-פיו הם מחויבים למוסריות אוניברסאלית וכי אינם מושפעים מפוליטיקה או משיקולים כלכליים. הם גם מקדמים את התפיסה על-פיה להם המומחיות בתחום מחקרם. ללא ספק, ארל"מים מרוויחים מיכולתם להעביר מסר זה.

עבור האיחוד האירופי, עוצמה רכה ודיפלומטיה ציבורית אינן משניות ביחס ל"עוצמה קשה" צבאית וכלכלית, כי אם מהוות כלי מרכזי להפעלת השפעה בינלאומית. כך, ארל"מים פוליטיים הפועלים הן בתוך אירופה עצמה והן במדינות אחרות, מהווים כלים לקידום הנורמות, האינטרסים, והמטרות של האיחוד; וכפי שציין החוקר איאן מנרס, דבר זה קורה לעתים ללא הסכמתן של מדינות ריבוניות אחרות. על-אף שהארגונים מוגדרים כ"לא-ממשלתיים", ארל"מים מקבלים מאות מיליוני יורו בכל שנה מממשלות אירופיות ומהאיחוד האירופי למען קידום יעדים כדוגמת "דמוקרטיה, זכויות אדם, שלטון החוק וממשל תקין".

מימון זה מהווה נדבך מרכזי בקידום המדיניות האירופית בדרום הים התיכון, והגדיל באופן משמעותי את תקציבם, כוחם והשפעתם של ארגונים לא-ממשלתיים. אחת המסגרות העיקריות המספקות מימון לארל"מים לצורך פעילויות פוליטיות הוא המנגנון האירופי לדמוקרטיה ולזכויות אדם (EIDHR), עם תקציב שנתי של 160 מיליון אירו. מנגנון זה פועל בחסות המשרד האירופי לשיתוף פעולה וסיוע.

בניגוד ליעדיהם המוצהרים, הראיות מעידות על כך שרבים מהארל"מים הממומנים על-ידי גוף זה (וגופים נוספים) פועלים בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם חזון האיחוד האירופי למזרח התיכון. בעוד הארגונים הזוכים למימון, היושבים ברשות הפלסטינית, ישראל, עזה ובמספר מדינות במערב אירופה, טוענים כי הם מקדמים ערכים אלו – בדיקה מדוקדקת מדגימה כי סדר היום של הארגונים אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות האיחוד. סכומי כסף גדולים המועברים באופן רשמי לטובת קידום השלום ועניינים הומניטאריים, מנוצלים בפועל למטרות פוליטיות צרות. ארל"מים רבים, כפי שמודגם להלן, מעוותים את המידע והניתוח בהתאם לאג'נדה הפרטית שלהם, מקדמים את הנרטיב הפלסטיני ומתעלמים מההקשר הביטחוני של המדיניות הישראלית. ובמיוחד, הקמפיינים שמובילים הארל"מים הם חלק מרכזי מאסטרטגיית דרבן ללוחמה פוליטית שנוסחה בשנת 2001, המתאפיינת במוסר כפול בכל הנוגע לזכות היהודית להגדרה עצמית, שוויון ריבוני והזכות להגנה עצמית.

מערכת היחסים הקרובה בין הארל"מים והאיחוד האירופי, הנובעת ממימון בהיקף גדול, משתקפת במספר מסמכים שנכתבו על-ידי או בחסות נציגי האיחוד בישראל וברשות הפלסטינית בין השנים 2012-2010. שבעת המסמכים, שהודלפו באופן סלקטיבי לעיתונאים ולארגונים, כוללים המלצות אשר אם יתקבלו, ישפיעו בצורה משמעותית על יחסי האיחוד האירופי-ישראל ועל הקשרים הישראליים-פלסטינים. המידע במסמכים סופק על-ידי ארל"מים פוליטיים ישראלים ופלסטינים, ובמקרים רבים המידע בהם הוא מוטעה, הוצא מהקשרו או חד-צדדי. כתוצאה מכך, ההמלצות בדו"חות אינן מתאימות לתהליך קביעת המדיניות של האיחוד, ולמעשה יכולות לגרום לקיטוב נוסף בין הצדדים ולתרום לסכסוך, במקום לקדם את תהליך השלום וזכויות האדם.

התנהלות זו גם הגבירה את החיכוך בין ישראל ואירופה, כפי שבוטא בתקשורת, בדיונים בכנסת ובהצהרות רשמיות. בפברואר 2013, בכיר במשרד החוץ הישראלי כינה את דו"חות ראשי משלחות האיחוד האירופי במזרח ירושלים וברמאללה ככאלו הנובעים מהיות הבכירים חיים ב"מעגל סגור".

הוא המשיך וטען: "כתוצאה מכך, אין זה מפתיע שהם כותבים דו"חות חד-צדדיים…זוהי בעיה מבנית. חלק אחד בבירוקרטיה של מדיניות החוץ של האיחוד הוא אנטי-ישראלי באופן מוסדי, וסביבת העבודה כולה מורכבת מפעילים פלסטינים בגדה המערבית ומארגונים לא-ממשלתיים החולקים אג'נדה זהה".

יתרה מכך, ניתוח מקיף של מסמכים אלו מדגיש את ההסתמכות השיטתית של האיחוד האירופי על קבוצות פוליטיות, עד כי נראה שלאיחוד אין את היכולת לאסוף מידע באופן עצמאי או לאמתו כאשר הוא מגיע מצד שלישי, לפחות בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי.

לקריאת המאמר המלא לחץ כאן

על המחבר

פרופסור ג'ראלד שטיינברג

פרופסור ג'ראלד שטיינברג

פרופ' ג'ראלד שטיינברג הוא נשיא NGO Monitor ומלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן. תחומי העניין המחקריים שלו כוללים ביטחון ודיפלומטיה במזרח התיכון, הפוליטיקה של זכויות האדם וארגונים לא ממשלתיים, פוליטיקה ישראלית ובקרת נשק.