במהלך ולאחר המלחמה בעזה (מבצע עופרת יצוקה, דצמבר 2008 – ינואר 2009), רשת השדולה הפוליטית של הארגונים לא ממשלתיים הצטרפה לגינויים הנרחבים של ישראל, באמצעות האשמות לא מבוססות לפיהן רוב ההרוגים הפלסטינים היו אזרחים.

 

באופן דומה, דו'ח גולדסטון של האו'ם, המבוסס כמעט כולו על טענות הארגונים הלא ממשלתיים ללא ניתוח עצמאי, חזר על ההאשמות של שימוש בכוח לא-מידתי ובלתי-מבחין על ידי ישראל : "רק 1 מתוך 5 נפגעים היה לוחם" (פסקה 361). בניגוד לכך, הצבא הישראלי הצהיר כי מתוך 1,166 הרוגים פלסטינים, 709 לוחמים נהרגו תוך כדי הקרבות. הראיות הישראליות זכו להתעלמות או לביטול.

אף על פי כן, בנובמבר 2010, בראיון שנתן שר הפנים של החמאס פתחי חמאד, לעיתון אל-חיאת, הוא הכיר בכך ש-600-700 אנשי חמאס נהרגו בלחימה בעזה. נתון זה הוא יותר מפי שניים ממספר הלוחמים שפורסמו בגרסאות הבלתי-אמינות אודות האירועים של הארגונים הלא ממשלתיים וגולדסטון, והוא מהווה דוגמא נוספת לטענות הכוזבות שמנוצלות להצדיק האשמות נגד ישראל.

בהתבסס על ההודאות הללו, לגולדסטון ולארגונים האחרים יש מחוייבות מוסרית להודות באופן מיידי בחומרה חוסר-הבסיס של טענותיהם נגד ישראל.

 

טענות ארגונים לא ממשלתיים לגבי מספר הנפגעים

  • ב-21 בינואר 2009, הצהיר המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) כי סך הכל נהרגו 1,285 פלסטינים, מהם 895 היו אזרחים (כמעט 70%). על המספרים הללו חזרו בסוכנות הידיעות  AP, ב"רויטרס", ב"הארץ", ובאמצעי תקשורת אחרים. ב-12 במרץ 2009, PCHR פרסם מספרים אחרים – 1,417 הרוגים, ולטענת PCHR, מתוכם 926 אזרחים, 255 קציני משטרה ו-236 "לוחמי התנגדות" (65% אזרחים, 83% אם קציני המשטרה נחשבים כלא-לוחמים).
  • ב-14 בינואר 2009, ארגון אל-מיזאן דיווח כי רק 13.9% מההרוגים היו "לוחמים". אל-מיזאן אף טען (ב-15 בינואר, 2009) ש"כ-70% מנפגעי כוחות הכיבוש הישראלים שנהרגו בהתקפות הללו, היו משפחות שנפגעו בתוך ביתם או כאשר עזבו את ביתם כדי להימלט מהאזורים הללו. גם רוב הקורבנות האחרים היו אזרחים".
  • במהלך הלחימה (31 בדצמבר, 2008) בצלם האשים את צה"ל בביצוע "פשעי מלחמה" משום ש"שם לו למטרה" את אנשי המשטרה, בטענה כי האנשים הללו "לא השתתפו ישירות בפעילות העוינת". בצלם ביסס עצמו על "הקווים המנחים של הועד הבינלאומי של הצלב האדום" השנויים במחלוקת, שעושים שימוש בהגדרה הנתונה בויכוח ושאינה-מעשית לגבי אמת המידה בדבר אלו ש"לוקחים חלק ישיר בפעילות העוינת". (אף על פי כן, רבים מהיועצים המשפטיים של הצלב האדום סירבו לתמוך בקווים המנחים הנרחבים האלה).
  • ב-9 בספטמבר 2009, בצלם פרסם סקירה מקיפה אודות נפגעי מלחמת עזה, עם מספרים מתוקנים ועם ההודאה לפיה "הרבה קציני-משטרה ברצועת עזה הם גם חברים בזרועות הצבאיות של קבוצות פלסטיניות חמושות", ולפיכך, לוחמים. עם זאת, עד אז, הדו'חות הראשוניים של בצלם ובהם מספרים גבוהים יותר של נפגעים אזרחיים כבר צוטטו ואומצו על ידי אמצעי-תקשורת בינלאומיים ועל ידי ועדת גולדסטון (ראה להלן).
  • ב-14 לאפריל 2010, הארגון Defence for Children International – סניף פלסטין, פרסם רשימה שטענה כי 352 ילדים מתו כ"תוצאה ישירה ממתקפה צבאית ישראלית". בניגוד לכך, PCHR טען כי 313 ילדים נהרגו במהלך הלחימה.
  • Defence for Children International אינו מבחין בין אזרחים ללוחמים מתחת לגיל 18, ואינו מבקר את קבוצות הטרור הפלסטיניות על שימוש בחיילים-ילדים. מכל מקום, חלק מהשמות ברשימת הארגון, כגון איברהים מוסטפה פריח סעיד ואיברהים עבד-אלרחים רג'אב סולימאן, זוהו על ידי בצלם ו-PCHR כלוחמים (גילו של סולימאן הוא 18, על פי PCHR). במקרים אלו, Defence for Children International כתב: "למרות המאמצים הרבים של DCI-פלסטין לאסוף תצהירים מעדי-ראיה למות הילדים, לא ניתן היה לאסוף ראיות אמינות".
  • לניתוח מפורט יותר של הסטטיסטיקות הסותרות אודות מות אזרחים במלחמת עזה, ניתן לראות את הדו'ח של NGO Monitor: "חזית הארגונים הלא ממשלתיים במלחמת עזה: ויכוח אודות הנפגעים הפלסטינים".

 

סטטיסטיקות כ"הוכחה" לפשעי מלחמה

הפרסומים של התקשורת, האו"ם והארגונים הלא ממשלתיים על המלחמה בעזה התמקדו באופן מרכזי בהשוואת דו'חות בלתי-ניתנים לאימות של מספרי האזרחים ההרוגים הפלסטינים מול ההרוגים הישראלים. השונות ביניהם צוינה אז כ"הוכחה" להתקפות לא-מידתיות או בלתי-מבחינות שישראל ביצעה נגד אזרחים בעזה, וכבסיס להאשמות בפשעי מלחמה.

מספר הנפגעים כתוצאה מפעולה צבאית, מכל מקום, אינו מהווה גורם בקביעה אם בוצע פשע מלחמה. במקום זאת, המשפט הבינלאומי דורש הערכה של המידע הידוע למפקדי הצבא קודם ההתקפה, כגון מיקום האויב, הימצאות מטרות צבאיות, נוכחות אזרחים, נזק צפוי לאזרחים, יתרון צבאי, והוכחת הכוונה.

ברי כי לארגונים לא ממשלתיים שמתמקדים בשידול פוליטי אין את המומחיות או את הגישה לפרטים אשר יאפשרו להם לבצע את ההערכות הללו.

באופן דומה, ההישענות הבלעדית של ארגונים לא ממשלתיים על נתוני ההרוגים שסיפקו מקורות פלסטיניים (למען מטרות פוליטיות) כבסיס להאשמות ב"פשעי מלחמה", היא דוגמא אחת לאופן שבו ארגונים לא ממשלתיים מעוותים את המשפט הבינלאומי על מנת לקדם דמוניזציה ישראל (ניתן לראות את מקרה מבחן של מחבל החמאס ניזאר ריאן). הארגונים גם מנפחים באופן בוטה את מספר הנפגעים האזרחים, מתייגים שלא כהלכה לוחמים כאזרחים, ויוצאים בהאשמות כוזבות אחרות בכדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות.

 

דו'ח גולדסטון

פרק "ההרוגים הפלסטינים" בדו'ח גולדסטון מצטט את PCHR, אל- מיזאן ובצלם (עמודים 90-91). הדו"ח מצהיר

"סטטיסטיקות הטוענות כי פחות מחמישית מן האנשים שנהרגו בסכסוך צבאי היו לוחמים, כגון אלו שסיפקו PCHR ואל-מיזאן כתוצאה של חודשים של מחקר שדה, מעלות חששות רציניים ביותר בנוגע לדרך שבה ישראל ניהלה את הפעולות הצבאיות בעזה. טענות הנגד שפורסמו על ידי ממשלת ישראל הציגו מספרים פחותים בהרבה מאמות-המידה של המשפט הבינלאומי" (פסקה 361).

בתורם, מסקנות דו"ח גולדסטון אומצו באופן נרחב על ידי הארגונים הלא ממשלתיים, ובמיוחד על ידי Human Rights Watch.

 

מסקנה: האם הארגונים יכירו במידע החדש?

בהרצאה שנשא באוניברסיטת נברסקה באומהה (ב-10 בנובמבר, 2010), מייסד HRW רוברט ברנסטין ציין את המספרים החדשים של החמאס ואת השפעתם על מהימנות דו'חות הארגונים: "זה יהיה מעניין לראות אם דו'ח גולדסטון והדו"חות של Human Rights Watch יערכו מחדש בגללם – כל אלו שקיבלו את המספרים הפלסטינים [המקוריים] כעובדה".

אכן, המידע החדש שהוצג על ידי חמאס מחייב תיקונים של הארגונים הלא ממשלתיים דוגמת בצלם, PCHR ואל-מיזאן, כמו גם מכתבי-התקשורת, עובדי האו'ם ואחרים, שהציגו את הסטטיסטיקות של הארגונים הלא ממשלתיים כמהימנות.

חשוב אף יותר – אפיזודה זו מדגישה את חוסר-המהימנות של טענות הארגונים, ומחזקת את הצורך בהערכה זהירה וספקנית, במקום רק לחזור על ההטיות המקוריות. דו'ח גולדסטון מדגים את הצורך לדחות "חקירות" כוזבות שכאלה שמכילות רק אוסף של האשמות מצד הארגונים, ולהיפטר מהן.