מבוא

ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) הטוענים כי הם מקדמים זכויות אדם מקבלים מממשלות זרות מענקים המהווים חלק ניכר מתקציבם. בעוד ארגונים אלה מתיימרים לפעול למען מטרות הומניטריות, ארגונים רבים, במיוחד אלה המעורבים באזורי הסכסוך כמו הסכסוך הערבי-ישראלי, עוסקים בקמפיינים פוליטיים ומוטים מאוד. ארגונים אלה פעילים מאוד בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, ומשתמשים בשפה של "זכויות אדם" ו"משפט בינלאומי" כדי לבודד את ישראל ולחתור תחת זכות קיומה, באמצעות טקטיקות כגון BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות).

מהו ארגון לא ממשלתי (NGO)?

ארגון לא ממשלתי (באנגלית non-governmental organization  או בקצרה NGO) הוא התאגדות אזרחית רשמית (דוגמת עמותה) או בלתי רשמית אשר פועלת באופן עצמאי כדי לספק שירותים או לקדם תחומים חברתיים ופוליטיים. בישראל רשומות כ-40,000 עמותות הפועלות במגוון רחב של תחומים כולל אספקת שירותים חברתיים ודתיים, לובי, פעילות משפטית וקידום תחומים שונים דוגמת זכויות נשים, זכויות נכים וכדומה.

למרות שארגונים לא ממשלתיים מעדיפים להראות כקבוצות שצמחו מ"השטח", המייצגות אוכלוסיות מצוקה חלשות אל מול עוצמתה הרבה של הממשלה, לארגונים לא ממשלתיים רבים ישנם תקציבים גדולים והם שחקנים חזקים בזירה הפוליטית. הם בעלי יכולת השפעה על מדיניות הממשלה באמצעות באמצעות שתדלנות וקמפיינים תקשורתיים יקרים. למשל, לארגונים כגון Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל יש תקציבי עתק, קשרים הדוקים עם ממשלות המערב, וכוח השפעה במסגרות בינלאומיות כגון האו"ם. בנוסף, ארגונים לא ממשלתיים רבים מקבלים מימון משמעותי מממשלות, דבר העומד בניגוד לטענות שהם עצמאים וכי יש להם מעמד "לא ממשלתי". למעשה, לחלק מהארגונים יש מאפיינים לא-דמוקרטיים, שכן הם לוקים בחוסר שקיפות וחוסר אחריותיות. בכירי הארגונים אינם נבחרים ונוטים לייצג קבוצה קטנה של פעילים פוליטיים בעלי אידיאולוגיות דומות. המחקר של NGO Monitor נוגע בקבוצה של ארגונים לא-ממשלתיים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים, המעלים טענות על זכויות אדם בהקשר של אזורי סכסוך. רוב העבודה שלנו מתמקדת בסכסוך הערבי-ישראלי.

אסטרטגיית דרבן

בחודש ספטמבר 2001, נערכה וועידת האו"ם נגד הגזענות בדרבן, דרום אפריקה. בוועידה התקיימו שלושה מפגשים מקבילים: פורום דיפלומטי רשמי, "פסגה  לבני נוער", וכן פורום רחב מאוד של ארגונים לא-ממשלתיים. על פי הערכות, בפורום זה השתתפו 7,000 נציגים מלמעלה מ-1,500 ארגונים לא-ממשלתיים. פורום זה התאפשר על ידי תרומות של קרן פורד ושל ממשלות שונות.

האווירה והרטוריקה בפורום הארגונים היו רוויות שנאה לישראל וליהודים. ישראל הואשמה בביצוע "שואה", חיילים ישראליים תוארו כנאצים, וחולקו קריקטורות ותמונות אנטישמיות. ההצהרה המסכמת של הפורום כללה גינוי של ה"פשעים גזעניים נגד האנושות הכוללים טיהור אתני, מעשי ג'נוסייד" על ידי ישראל. המסמך קרא ל"מדיניות של בידוד מלא ומוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד… החובה להטלת סנקציות, אמברגו מקיף וניתוק מוחלט של כל הקשרים (הדיפלומטים, כלכליים, חברתיים, סיוע, שיתופי פעולה צבאי, ואימונים) בין כל המדינות ובין ישראל". המסמך גם קרא ל"גינויין של אותן המדינות אשר (כך במקור) מסייעות ל'מדינת האפרטהייד הישראלית' לבצע פשעים גזעניים נגד האנושות כולל טיהור אתני,ורצח עם".

תוכנית זו של מלחמה פוליטית, הנקראה גם "אסטרטגיית דרבן", משקפת תמורה חדשה במלחמה נגד ישראל – מעבר מניסיונות להשמיד את ישראל באמצעות כוח צבאי וטרור, למלחמה פוליטית של "עוצמה רכה"  שמטרתה למחוק את ישראל על ידי אמצעים "בלתי אלימים".

טקטיקות

ארגונים לא-ממשלתיים משתמשים בטקטיקות שונות כדי לחתור תחת הלגיטימציה של ישראל וכדי להכפישה, והכל בהתאם לתקציב, למוניטין וליכולת שלהם כחלק מרשת ארגונים בינלאומית נרחבת. לוחמה פוליטית זו, עולה בקנה אחד עם אסטרטגיית דרבן, המבוססת על הניצול של זכויות אדם, מוסר כפול, שימוש ברטוריקת אפרטהייד, והאשמות שווא של פשעי מלחמה.

הטקטיקה הנפוצה ביותר היא קמפיין החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS):

  • חרם תרבותי, כלכלי ואקדמי – פעילי הקמפיין לוחצים על בעלי עסקים לא למכור מוצרים ישראליים ומעודדים אחרים לא לרכוש אותם. הם מציפים אמנים, מוזיקאים, סופרים ואקדמאים במכתבים, ודורשים מהם לא להגיע לישראל או לשתף פעולה עם מוסדות ישראלים או עם אנשים המביעים תמיכה בישראל.
  • משיכת השקעות מחברות העושות עסקים עם ישראל – תוך כדי עיוות העיקרון של "אחריות תאגידית", ארגונים לא-ממשלתיים מאשימים חברות המשקיעות בישראל במעורבות בפשעי מלחמה ובהפרות של המשפט הבינלאומי.
  • סנקציות – פעילים אנטי-ישראלים דורשים שהקהילה הבינלאומית תחיל סנקציות מקיפות נגד ישראל, ובכך מאיימים להפוך את ישראל למדינה מצורעת. צורות אחרות של סנקציות כוללות קריאות לאמברגו נשק המבוססות על האשמות שקריות בדבר פשעי מלחמה.

טקטיקה נוספת היא לוחמה משפטית:

  • תביעות וקמפיינים בבתי משפט מקומיים ובינלאומיים, נגד בכירים ישראליים, חברות וממשלות שיש להן יחסים עם ישראל;
  • ניצול ערכאות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות לקדם BDS ולהקשות על סיכול טרור;
  • שימוש במונחים מהמשפט הבינלאומי ועיוותם כבסיס לקידום BDS והאשמות אחרות כגון "פשעי מלחמה", "טבח", "טיהור אתני", "אפרטהייד";
  • ניסיונות לשבש את פעילות מערכת המשפט הישראלית;
  • ארגון פרובוקציות כגון משטים והפגנות אלימות במסווה של פעילות הומניטרית המותרת לפי המשפט הבינלאומי.