תשובה לבועז אוקון על גזענות וחוק האזרחות *  על מוסטפה דיראני ועיוות שיח הזכויות * בשבחי נעמי חזן והקרן החדשה * קואליציית המדינה האחת


חוק האזרחות, המגביל כניסה של פלסטינים לישראל, ממקד כבר שנים אחדות את הוויכוח על מהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל. זה חוק שעוסק בעצבים הרגישים ביותר של מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, זכויות אדם, הגירה ושיבה. 

השבוע, כפי שכבר כתבתי, היה אמור בג"ץ לפרסם את החלטתו. ההחלטה לא פורסמה. הנסיבות תמוהות. התוצאה ראויה. ייתכן שהרוב שהתגבש, לפסילת החוק, הבהיל את השופטים. המשבר החוקתי היה מגיע לשיאים חדשים. זה לא הזמן לכך. אך הוויכוח בעיצומו. 

ביום רביעי, כאשר ההחלטה הייתה אמור לראות אור, פרסם  השופט בדימוס בועז אוקון מאמר ב"ידיעות אחרונות", שעיקרו התקפה מוחצת על החוק וקריאה לפסילתו בבג"ץ. אוקון צידד בטענת השופטת אילה פרוקצ'יה והנשיא לשעבר אהרן ברק, שלפיה "החוק עומד על בסיס גזעני". אוקון הוא אחד האנשים שדעתם ראויה. דווקא משום כך עמדתו, השונה מעמדתי, מאתגרת בעיניי. 

 

להלן אנסה להוכיח שטענתו וטענת מתנגדי החוק שגויה מהיסוד. יש תחום שבו זכויות הרוב משפיעות יותר מזכויות הפרט של בני המיעוט. תחום ההגירה. משום שזכותה של כל מדינה לקבוע את אופיה הדמוגרפי. "איחוד משפחות" הוא האמצעי העיקרי להגירה. זו הסיבה שברוב מדינות אירופה יש הגבלות, הולכות ומחמירות, על "איחוד משפחות". בני זוג זרים של אזרחי דנמרק אינם יכולים להתאזרח באופן אוטומטי. הם חייבים להוכיח זיקה מיוחדת לדנמרק. הם חייבים לעמוד בתנאים נוספים. בהקשר הישראלי-פלסטיני, הזיקה היא לרמאלה יותר מאשר לרמלה. בהולנד יש מבחנים מיוחדים, כמו שפה, הכנסה ועוד – לפני הכניסה להולנד. לא בתוך הולנד. איחוד המשפחות ירד באופן דרמטי. זו לא גזענות. זו מדיניות הגירה שעברה, בגלגולים שונים, את אישור בית המשפט האירופי לזכויות אדם. שם אין מדובר במהגרים מישות עוינת שמצויה בעיצומו של סכסוך קשה. שם המהגרים אינם שוללים את עצם זכות קיומה של הולנד או דנמרק או צרפת. ובכל זאת כניסתם מוגבלת, מאוד מוגבלת, גם אם מצוידים בתירוץ של "איחוד משפחות". ובנוסף, שורה של תקדימים באמנות הבינלאומיות ובחקיקה בינלאומית הבהירו שלכל מדינה יש זכות לווסת את מדיניות ההגירה שלה. זכותה להעדיף את קבוצת הרוב, וזכותה  לשלול זכות דומה מבני קבוצות אחרות. ובתנאי שהבסיס אינו גזעני.

 

נימוק מפוקפק?

אוקון טוען שהנימוק הביטחוני לחקיקה הוא "מפוקפק" וכי הנימוק האמיתי הוא דמוגרפי. קשה קצת להפריד בין שני הנימוקים. ראשית, משום שלפי נתונים שהוצגו על ידי איש השב"כ בכנסת, ארבעים אחוז מקרב ערביי ישראל שהיו מעורבים בפעולות טרור בשנת 2006, היו פלסטינים שהגיעו לישראל במסלול של איחוד משפחות. כך שהסכנה ממשית ולא דמיונית. שנית,לפי פסק הדין הקודם שעסק באותו חוק, 45 ישראלים נהרגו על ידי פלסטינים שהגיעו במסגרת איחוד משפחות. כך ש-45 בני אדם אינם "תירוץ מפוקפק".שלישית, לפי תוצאות ההצבעה לרשות הפלסטינית, החמאס הוא התנועה הגדולה ביותר.רביעית, ובהמשך לכך, לפי סקר של סטנלי גרינברג, שבוצע רק לאחרונה, 73% מהפלסטינים תומכים באמנת החמאס, גם בסעיף שעוסק בהריגת יהודים. אז יסלח לי אוקון, זו לא גזענות למנוע הגירה של שונאי יהודים, והם הרוב, לתוככי ישראל. זו שפיות. אם וכאשר זה ישתנה, והלוואי שזה יקרה, יהיה צורך בהערכה מחודשת. לא עכשיו.חמישית, מאמר מערכת בעיתון "הארץ" טען שאין סיבה להרחיב התנחלויות – הילדים שנולדים שם צריכים לעבור לישראל. נניח שיש בכך היגיון. ובתנאי אחד – שהוא עובד לשני הכיוונים. לא ייתכן שילודה יהודית בתוככי השטחים היא גזענות, כיבוש, קולוניאליזם, אבל הגירה פלסטינית לישראל, שכוללת ילודה פלסטינית והתרבות, היא "ביטוי לזכויות אדם". לפלסטינים יש זכות, אם רצונם בכך, לריבונות, למדינה, לרוב לאומי. יש להם זכות לשמר רוב פלסטיני. יש להם זכות לקבל את עצת מאמר המערכת של "הארץ". זכות דומה יש למדינה היחידה בעולם שהיא הבית הלאומי של העם היהודי.

 

נאמנות יפאנית

 אוקון מצטרף לדעתם של פרוקצ'יה וברק, וטוען שמדובר בחוק שראוי להשוות לפסק דין אמריקאי ידוע לשמצה (KOREMATSU), שבו אישר ביהמ"ש העליון האמריקאי הכנסת אזרחים ממוצא יפאני למחנות הסגר. להלן נבהיר עד כמה ההשוואה מופרכת. 

ראשית, אף אחד לא מכניס את הפלסטינים למחנות מעצר. מדובר בהגבלות הגירה. לא יותר. שנית, שם עסק החוק באזרחים. כאן עוסק החוק במי שמבקשים להגר לתוככי ישראל. אין להם זכות חוקתית להגר. שלישית, היפאנים שהוכנסו לסגר היו אזרחים נאמנים. הם ביקשו, מתוך מחנות ההסגר, להתגייס לצבא האמריקני. כשמבוקשם ניתן להם בסופו של דבר, והוקמה היחידה היפאנית, היא הפכה ליחידה המעוטרת ביותר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. קצת קשה להתייחס לפלסטינים, רובם חובבי אמנת החמאס, כבעלי נאמנות דומה לישראל. בשנה שהוגשה העתירה, 2007, מצא סקר בינלאומי ש-70% מהפלסטינים תומכים בפיגועי טרור. האחוז הגבוה ביותר בעולם. במילים אחרו, היפוך מוחלט בין היפאנים שהיו נאמנים כולם לארה"ב, לבין תושבי השטחים, שבשלב זה נאמנים לטרור ולחמאס. רובם. לא כולם.

כך שההשוואה בין החוק הישראלי לבין פסק הדין האמריקאי, ובין היפאנים לתושבי השטחים, כל כך מופרכת, שהיא חוצה את גבול הפגיעה באינטליגנציה. ייתכן שזו הרטוריקה של ברק ופרוקצ'יה. חבל שגם אוקון נזקק להשוואות כאלה.

אגב, החוק אינו קדוש. יש צורך בשינויים, ברוח המלצות ועדת רובינשטיין. אבל גם כך החוק אינו טוטלי. יש בו חריגים. אלף בנות ובני זוג זוכים להיתרים מדי שנה. ללא החוק הזרם עלול להתגבר לעשרות אלפים. זו עדיין לא זכות שיבה. אבל זה מימוש זוחל של זכות השיבה.

ועוד משהו. השופט אשר גרוניס, בפסק דינו המאלף בעקבות עתירה קודמת נגד חוק האזרחות, כתב את הדברים שלהלן: "אין דוגמה של מדינה אחת שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה למטרה כלשהי בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזוין. על אחת כמה וכמה שלא  נמצאה דוגמה לפיה בית משפט מדינתי חייב להתיר כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה שלה". כל כך פשוט. כל כך נכון.

כשברק, ביניש, פרוקצ'יה או אוקון ימצאו מדינה אחת כזאת – הם יתבקשו להציג לנו אותה. עד אז, השימוש שלהם ב"שיח הזכויות" לצורך יצירת זכויות שלא קיימות, הוא זה שפוגע בשלטון החוק ובזכויות האדם. וגם הגנת הרוב על עצמו, לפעמים, רק לפעמים, היא זכות יסוד.

 

מוטציה מעוותת של שיח הזכויות

נמשיך עם מצעד האיוולת המשפטית. לפני שבועות אחדים עסקתי בעתירה שעניינה מבנה ישן בבאר-שבע, שלפני קום המדינה שימש כמסגד. העותרים דרשו להפוך אותו שוב למסגד. שניים מתוך שלושת שופטי בג"ץ, סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה, קיבלו החלטה שכולה אבסורד: הם חייבו את העירייה להפוך את המבנה למוזיאון לתרבות האיסלאם. 

מתברר שהצוות הזה, ג'ובראן ופרוקצ'יה, המשיך השבוע בדהרה. מוסטפה דיראני, אחד מחוטפי רון ארד, שכבר שוחרר בעסקת חילופין מהכלא הישראלי, הגיש עתירה נגד המדינה בטענה ש"חוקר בשם ג'ורג' ביצע בו מעשה אונס". בעקבות עסקת חילופי השבויים, וחזרתו של דיראני לפעילות טרור בחיזבאללה, ביקשה המדינה למחוק את התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, והמדינה ערערה לביהמ"ש העליון.

פסק הדין כתוב, כמו תמיד, בלשון משפטית לעילא. יש מחלוקת. השופטים פרוקצ'יה וג'ובראן דחו את בקשת המדינה, והשופט חנן מלצר, בעמדת מיעוט, סקר את הדין במדינות דמוקרטיות אחרות, והגיע למסקנה הפוכה.

נניח למחלוקת המשפטית. העניין הוא, ששיח הזכויות מדרדר את שיקול הדעת השיפוטי אל מחוזות האבסורד. זה לא עניין של שמאל או ימין. זה לא שפרוקצ'ה, שכתבה את דעת הרוב, היא שמאלנית, ומלצר, שכתב את דעת המיעוט, הוא ימני. העניין הוא שחלק משופטינו המכובדים מאבדים את הקשר למציאות. הנימוק שדווקא הדיון בתביעת דיראני יחזק את הדמוקרטיה הישראלית הוא האבסורד בהתגלמותו. הרי דיראני עצמו מבהיר, ככתוב בפסה"ד, שהוא לא מאמין במשפט הישראלי. הרי כל רצונו הוא לנצל את הכלי המשפטי כדי לגחך את ישראל. הרי יש נימוקים למכביר, משפטיים למהדרין, כדי לזרוק את דיראני מכל המדרגות. אבל שיח הזכויות, במוטציה מעוותת, מעביר חלק מהשופטים על דעתם. כך הם אינם מחזקים את אמון הציבור בשלטון החוק ובזכויות אדם. כך הם משחקים לידיו של דיראני, ומערערים את אמון הציבור בשיח הזכויות. 

בפסק דין ירדור, שעסק בפסילת רשימה לכנסת, כתב השופט יואל זוסמן, שמי שרוצה לפוצץ את הכנסת מהיציע, שלא יצפה להיתר כאשר הוא רוצה לפוצץ אותה מתוך ספסלי הכנסת. לא היה שום חוק שהסמיך את השופטים לפסול רשימה. לא היה אז אימפריאליזם שיפוטי. לא הייתה דורסנות של שיח הזכויות. אבל היה שכל ישר. איבדנו אותו. 

 

בשבחי נעמי חזן והקרן החדשה

מילה טובה על הקרן החדשה ועל נעמי חזן. הארגון NGO Monitor, בראשות פרופ' ג'רלד שטיינברג, פרסם דוח מקיף על מעללי קואליציית נשים. זו קואליציה שהגופים שלה או הפעילות של אותם גופים תומכים בהעמדת ישראלים לדין, בחרם על ישראל, במימוש זכות השיבה ובשלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדוח האשים את הקרן בסיוע לקואליציית נשים.  בתגובה, טענה הקרן שהדוח אינו נכון, וכי המימון הופסק. הקואליציה עצמה התערבה בוויכוח,ופרסמה גינוי לקרן, על כך שהיא, כביכול, נכנעת ללחצים של NGO Monitor.

הצדק היה עם NGO Monitor. אבל בסופו של דבר, העברת הכספים הופסקה. הקרן גם דרשה מהקואליציה להסיר את שמה מרשימת התומכים. מה שחשוב יותר הוא, שגם אם זה לוקח זמן, הקרן הבינה שיש גופים שצריך לנתק אתם את הקשר.

וזה עוד לא הכל. נשיאת הקרן, נעמי חזן, ביקרה לאחרונה באוסטרליה. היא זכתה לביקורות קטלניות. אלא שהפעם, מתברר, זה קרה דווקא משום שהיא טרחה לומר דברים בוטים ונוקבים נגד ה-BDS (תנועת החרם נגד ישראל). הנה לנו הטמטום הישראלי בהתגלמותו. במקום להרחיב את מחנה מתנגדי החרם והחרמות, כפה הימין הקיצוני חוק מיותר, שרק מחזק את תומכי החרם, לא רק על ההתנחלויות, אלא גם על ישראל.

במסגרת ההרצאות שלה מנתה חזן סיבות להתנגדותה לחרם: החרם חותר תחת קיומה של ישראל; החרם משמש כקוד לתומכי המדינה האחת, וחותר נגד זכות ההגדרה העצמית של שני העמים; החרם מסייע לתומכי הימין, למנטליות הקורבניות, ולתפיסת "כל העולם נגדנו"; החרם מנוגד לחופש הביטוי האקדמי ומפלה את האקדמאים הישראלים; החרם מפלה את ישראל לעומת מדינות אחרות. הנה, כמעט כל מה שכתבנו כאן נגד החרם מושמע עכשיו על ידי חזן.

אפשר להניח שהקרן עוד תספק עבודה למדור הזה. אבל כאשר נשיאת הקרן יוצאת באופן חוצץ נגד ה-BDS, אז צריך לומר מילה טובה. 

 

קואליציית המדינה האחת

תחת הכותרת "היוזמה בידינו" התקיים השבוע כנס בחברון, לתמיכה ב"ריבונות ישראל ביהודה ושומרון". לא יהיה שום צורך בדיון על חוק האזרחות. משום שהכיוון הוא מדינה אחת גדולה. הרי כותרת הדברים של ח"כ ציפי חוטובלי הייתה "סיפוח – לוקחים אחריות". פעם אמרו על המערך שהוא סופרמרקט. היום זה הליכוד. מה עושים שם, ביחד, חוטובלי ודני דנון, לצד דן מרידור ומיכאל איתן? הרי הפערים ביניהם גדולים יותר מהפערים שבין בנימין נתניהו ליוסי ביילין. 

"כל פלסטיני יצטרך להחליט אם הוא מוכן לחיות במדינה יהודית", אומרים תומכי הסיפוח מצד ימין, כדי להבהיר שהם לא מתכוונים להענקת זכויות אזרח לכל הפלסטינים, וכדי שלא נחשוב שהפלסטינים יהפכו לרוב, יום לאחר הסיפוח. רעיון מטורף? ובכן, מתברר שלמטבע הטירוף יש שני צדדים. "כל ישראלי יצטרך להחליט אם הוא מוכן לחיות במדינה הפלסטינית", כתב הסופר מנקל הנינג במאמר באותו נושא, שבו הבהיר שאין זכות קיום לישראל, ובמקומה צריכה לקום פלסטין הגדולה. המתכנסים בחברון מבהירים שאין זכות קיום לפלסטין, ובמקומה צריכה לקום ישראל הגדולה. הם בעד מדינה אחת. הנינג הוא אחד מעוכרי ישראל הגדולים של השנים האחרונות. מדובר בדמות בולטת במשטי ההזדהות עם החמאס. הוא כמובן מנסה לעבוד עלינו שהוא נגד הסגר. שקר. הוא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. הוא תומך ב"פוליסייד". ג'נוסייד פוליטי לבית הלאומי של העם היהודי. לאחרונה הוא הפך לאורח קבוע בעיתון "הארץ". 

כך שצריך להציע לחוטובלי ולמארגנים: אל תשכחו להזמין את הנינג לכנס הבא. יש על מה לדבר. אפשר להחליף רעיונות. אתם יכולים להתכחש לעניין אלף פעמים, אבל אתם באותה מפלגה.