השבוע מציינים עשור לסיום מבצע עופרת יצוקה בעזה. לצד הלחימה הצבאית, קשה לשכוח איך הלוחמה המשפטית והביקורת הבלתי מבוססת על הפרות זכויות אדם תפסו את מדינת ישראל, ואת צה"ל במיוחד, ללא מענה הולם. הדיווחים המוטים בתקשורת הזרה והתעמולה המתוזמרת של ארגונים המתיימרים לקדם זכויות אדם, הובילו את האו"ם לפרסם את דו"ח גולדסטון. לא היה זה עוד מהלך חסר שיניים של האו"ם, כמו בג'נין או בלבנון, אלא איום של ממש לערב את בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ואת מועצת הביטחון של האו"ם. גם כיום, לקראת פרסום ממצאי ועדת החקירה של האו"ם בחודש מארס הקרוב על אירועי הגדר בעזה, מתעורר הרושם שמקבלי ההחלטות בישראל טרם מצאו דרך להתמודד באופן יעיל מול דפוס זה של לוחמה פוליטית.

דו"ח גולדסטון (2009) התבסס בעיקר על האשמות כוזבות מצד ארגוני זכויות אדם, שמטרתם העיקרית היא הבאשת ריחה של מדינת ישראל. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מסר ליו"ר הוועדה, השופט ריצ'רד גולדסטון, רשימה של 36 מקרים שהצביעו לכאורה על פשעי מלחמה של צה"ל, ללא התייחסות לחמאס. הארגון Human Rights Watch הציג בפני הוועדה גרסה מקורית אך מעוותת של המשפט הבינלאומי, שלפיה כל הפעולות הישראליות להגנה מפני הטרור הן "פשעי מלחמה". הארגונים הישראליים בצלם, שוברים שתיקה, עדאלה ואחרים הציגו את הנתונים והטענות בהתאם לסדר היום הפוליטי שלהם.

לטור המלא של פרופ' ג'ראלד שטיינברג בישראל היום