ממשלת נורבגיה העבירה סכום של 5 מיליון קרונות נורבגיות (600 אלף דולר) ל"מנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי" (ובקיצור, המנהלת) ברמאללה. זו הייתה יכולה להיות תרומה מבורכת אילולא גוף זה היה אחראי למימון ארגונים אנטי־ישראליים, המבקשים לחתור תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי היא למעשה מנגנון מימון, שעד לפני יוני 2016 היה משותף לארבע ממשלות אירופיות – הולנד, דנמרק, שווייץ ושבדיה. ממשלות אלו, לרבות אבירת זכויות האדם הנוספת שהצטרפה, נורבגיה, הן ידידותיות לישראל ודוגלות בערכים דמוקרטיים ובקידום זכויות אדם. זו בדיוק הסיבה לדיסוננס שנוצר כאשר הנתונים מצביעים על תרומות למנגנון מימון, ש־56 אחוזים מתקציבו מגיעים לארגוני BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות). מדוע, אם כן, מדינות שחרתו על דגלן ערכים נעלים, מעבירות כספים למטרות שנשמעות יפה אולם בפועל משמשות להרצת קמפיינים אנטי־ישראליים ואנטישמיים, לא פחות? התשובה לכך היא חוסר פיקוח על הכספים. לכן אי אפשר להסתפק בהעברת תקציבים לפרויקטים ולארגונים ששמם מצלצל יפה. חובה על ממשלות שעושות שימוש בכספי משלמי המסים לבדוק היטב מה נעשה עם אותו הכסף, ואם אכן הוא מועבר למטרות המקדמות תהליכים חיוביים. בניגוד למימון שמועבר מכספם של משלמי המסים באירופה לפרויקטים שונים, כגון פרויקט לקידום שלום ואי אלימות, הפעם מדובר במימון המאפשר את קיומם ופעילותם של ארגונים אנטי־ישראליים. מצופה מממשלות זרות, לרבות נורבגיה, לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע להזרמת כספים שמטרתם טובה, אך ללא פיקוח הם מגיעים לקבוצות הפועלות בניגוד למטרותיהן. זאת במיוחד לאור הגילויים האחרונים על אודות שימוש לרעה בכספי סיוע הומניטרי בארגון World Vision ובארגון UNDP של האו"ם, שהועברו לארגון הטרור חמאס. כמובן שיש הבדל בין טרור ל־BDS, אולם המכנה המשותף להם הוא חוסר הפיקוח על הכספים המוקצים לארגונים השונים במסגרת הסכסוך הערבי־ישראלי.

לקריאת המאמר המלא