מיל דאוד עוצר את המרצדס השחורה סמוך לשער מפעל מולטילוק באזור התעשייה ברקן. הוא יוצא מהרכב, מתקרב ומתבונן בשטח, שלטענתו נשדד ממשפחתו. "האדמה הזו שלנו כבר יותר ממאה שנה", הוא טוען, "זה מהסבא של הסבא. עד הדקה האחרונה זרענו כאן, עיבדנו את האדמה. זה בסדר גמור להקים מפעלים – אבל למה על אדמות של אחרים?"
דאוד אינו הפלסטיני היחיד שאוחז בטענות דומות בנוגע לאדמות שהפקיעה המדינה (לפירוט ראו מסגרת), אולם מה שהביאו לפתוח את הפצע המשפחתי הנושן הוא ביקור שערכו ביוני נציגי ארגונים אזרחיים משוודיה. מטרתם הייתה לחקור את פעילות מפעל מולטילוק, שבבעלות ענקית המנעולים השוודית אסא אבלוי. באוקטובר הם פרסמו את ממצאיהם, שלפיהם החברה מפרה את החוק הבינלאומי, וקראו לה לצאת מהשקעתה ב"כיבוש". המטרה הושגה: כעבור ימים אחדים בישרה החברה כי המפעל ייסגר.
אסא אבלוי לא לבד. בחודשים האחרונים הודיעו חברות בולטות נוספות על יציאה מהשטחים: ענקית הצריכה יוניליבר החליטה למכור את חלקה במפעל בייגל-בייגל שבברקן, וסודה קלאב הודיעה שתפסיק לשלוח לסקנדינביה סחורה שיוצרה באזור התעשייה מישור אדומים. בשנים האחרונות התנתקה חברת יקבי ברקן מאזור התעשייה שעל שמו היא נקראת. לפני שנתיים נעתר בנק הולנדי לדרישה למשוך את השקעותיו מפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, ושר החוץ ההולנדי דרש מחברת ריוול להפסיק להשתתף בבניית גדר ההפרדה. מבחינת ארגונים הפועלים בתחום, אזורי התעשייה ברמת הגולן פסולים באותה מידה (בסקוטלנד מתנהל בשל כך קמפיין נגד מי-עדן), והקיצוניים שבהם קוראים לחרם מוחלט על התעשייה הישראלית – אולם הדגש שמניחים רובם הוא על הגדה המערבית.
ההתפתחויות האלה, כמו גם התפתחויות בזירה הדיפלומטית, הביאו את ארגון גוש-שלום להכריז ש"התעשייה בהתנחלויות מתפוררת". בהתנחלויות, מנגד, טוענים שהעזיבות זניחות ושהמצב נפלא. שני התיאורים הללו מופרזים; לא מעט תעשיינים מעדיפים עדיין לעבוד בשטחים, אולם קשה להתעלם מנטישת מותגים חזקים והתהליך הזה עשוי להחריף בשנים הקרובות. סיבה לדאגה לתעשייה הישראלית? "בהחלט", משיב דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודה קלאב, "התעשייה צריכה להתארגן כדי לתת פתרון. לממשלה, לצערי, אין מענה הולם".
מה צריך לעשות?
"להכין אלטרנטיבות לתעשייה בשטחים. אני לא רואה פתרון אחר. לי יש שבעה מפעלים, אז לא קשה לי לספק לסקנדינבים מוצרים ממקום אחר – אבל להרבה חברות אין אפשרות כזו. לא הייתי משקיע במניות שלהן".

אולמרט והקונטיינר
במהלך השנים הוקמו בשטחים לא מעט אזורי תעשייה (ראו מפה). חלקם מתקשים להתרומם, בעיקר אלה הממוקמים יחסית בעומק הגדה. אלה הקרובים לקו הירוק הם המשגשגים ביותר: ברקן במרכז ומישור אדומים ליד ירושלים. כל האזורים, קרובים כרחוקים, נחשבים ל"אזור פיתוח לאומי א'". גורם נוסף שהופך אותם לקורצים לתעשיינים, שמצטרף לארנונה זולה, הוא עלות כוח העבודה: רק לפני כשנה פסק העליון כי יש לשלם לפלסטינים בהתאם לחוק הישראלי, ולא הירדני. קרוב לבית, רחוק מהחוק.
אזור התעשייה ברקן, למשל, ממוקם כחצי שעה מתל אביב. בין מפעליו נכללים מותגים מוכרים כסלטי שמיר, ביתילי וכתר פלסטיק, וגם מפעל החוטים איילת ברקן של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש. במפעלים מסבירים שהם "לא מתעסקים בפוליטיקה", אולם הכול באזור טעון פוליטית: כביש חוצה שומרון, שבכניסה אליו מחסום צה"לי, הקרבה לגוש דן שממחישה את בטנו הרכה, החיילים בכניסה לאזור התעשייה, הטענות הפלסטיניות לאדמות ש"נשדדו" וההגבלות הכבדות על תנועתם. בדוח "מחסום ווטץ'" מספטמבר, למשל, מספרות הפעילות על עובד ותיק בבייגל-בייגל (פרטיו לא נמסרו), שמשמרותיו מסתיימות בעשר בלילה – שעת סגירת המחסום. "לפעמים החיילים טובים ומאפשרים לו לעבור", הן כותבות, "אבל לא פעם קורה שהוא נשאר מחוץ לגדר כל הלילה וישן תחת כיפת השמים". יוניליבר מסרה ש"המקרה אינו מוכר", ולא השיבה לשאלה אם בדקה את הנושא.
הצלחת האזור חשובה למועצה לא רק בשל ההכנסות הכספיות, אלא גם כחיזוק לאג'נדה הפוליטית שלה בדעת הקהל הישראלית. עבור המפעלים, ש-70%-80% מסחורתם מיוצאת, דעת הקהל העולמית חשובה לא פחות, ומפרסום מיקומם הם עלולים בעיקר להפסיד. ישנם יוצאי דופן: מפעל החטיפים אחווה, למשל, הודיע לאחרונה שיעבור מברקן לאריאל. לדברי המנכ"ל יעקב מלאך, "יש עלייה במכירות לאירופה למרות שכתוב במפורש גם על המוצר שהוא מברקן".
רוב המפעלים מעדיפים להימנע ככל האפשר מחשיפה. המקום הראשון שבו מתבטאת הבעיה הוא המכס: מפעלים מהשטחים אמורים לשלם על יצוא לאירופה מכס, שממנו פטורים מפעלים בישראל. "לא נמצאו יצואנים שהצהירו הצהרות כוזבות", אומר דוד חורי, בכיר במכס. אסא אבלוי, למשל, גילתה בתגובתה לדוח הארגונים שמוצרי מולטילוק שיוצאו לאירופה נהנו מהטבות במכס המגיעות למפעלים בישראל, למרות הייצור בשטחים. החברה המעיטה שם בחשיבות המפעל בברקן, וטענה ש"המפעל העיקרי של מולטילוק ממוקם ביבנה. במפעל בברקן נעשה שימוש לייצור רכיבים מסוימים בלבד". האומנם? שמעון שקל, מנכ"ל מולטילוק: "ברקן הוא מפעל הייצור, מפעל עתיר השקעה. ביבנה יש רק הרכבה ומשרדים, זה לא מפעל עתיר השקעה".
"הסחורה שלנו", מגלה בעל מפעל, "מגיעה עם טופס שנלווה לתוצרת ישראל שפטורה ממכס. על זה אנחנו מסמנים 'ברקן'. לרוב לא שמים לב, וזה עובר. פעם אחת מנהל מכס ממוצא ערבי באירופה דרש שנכתוב שהסחורה מ'השטחים הפלסטיניים הכבושים'. עניתי שלא אעשה זאת אפילו אם אפסיד את הקונטיינר".
ומה קרה בסוף?
"עירבתי את שר התמ"ת אולמרט, ונוצרה תקרית דיפלומטית. נציג המכס בבריסל והשגרירות התערבו, עד שבסוף זה עבר ולא שילמנו מכס. אולמרט התקשר ואמר, 'שחררתי לך את הקונטיינר'".

 

בהתחלה נפנפו, בסוף נכנעו
בכניסה למועצה האזורית שומרון נתקל המבקר בתמונות מחומש ומשא-נור, ההתנחלויות שפונו לפני כשלוש שנים, בלוויית הכיתוב "לא נשכח ולא נסלח". לפני כשבועיים ביקרו במועצה נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל. לפי ראש המועצה גרשון מסיקה, הם הבטיחו: "על כל מפעל שיעזוב, נביא שניים". לדבריו, "הנוצרים באמריקה הרבה יותר אוהדים. באירופה תמיד שחטו את היהודים".
אתה לא מודאג מהפעילות נגדכם?
"בכלל לא. אני מודה להם שהם מביאים פרסום, ותורמים לחיזוק התעשייה. כל מי שזקוק לעבודת פלסטינים יעדיף להיות פה. עומדים אצלנו בתור".
מנהלת אזור התעשייה, אתי אלוש, מספרת שהאזור מצוי בהרחבה, ומוסיפה ש"יש שלושים מפעלים ברשימת המתנה". באתר המועצה, יצוין, נכתב שיש באזור 120 מפעלים – בעוד שכיום המספר נמוך יותר.
אלוש מקרינה לנו סרט המציג תמונה אידילית של האזור: בעלי המפעלים מרוצים, המועצה מטפחת גינון, ויש אפילו פלסטיני שמספר שבמפעל מציינים את חגי היהודים, הערבים והרוסים כאחד. המצלמה משייטת מעל המותגים הבולטים, ביניהם מולטילוק ובייגל-בייגל. אלוש: "אנחנו מודל לדו-קיום. אם לא היינו פה, הפלסטינים היו רעבים ללחם, ואנחנו יודעים מה ההשלכות כשהבטן ריקה. זה בדיוק המודל של סטף ורטהיימר – להקים אזורי תעשייה משותפים".
לא בדיוק: ורטהיימר מדבר על אזורים של מפעלים יהודיים לצד ערביים, ואילו בברקן יש רק פועלים פלסטינים. בנוסף, הנוהג עד לא מזמן בחלק מהמפעלים, היה להעסיק את הפלסטינים בתנאים נחותים לעומת הישראלים (לפירוט ראו מסגרת בעמוד הבא).
פרנסת הפלסטינים משמשת כטיעון העיקרי נגד פעילות הארגונים (שאגב, חלקם ממומנים על-ידי ממשלות אירופיות). מסיקה: "הם באים בשם העזרה למסכנים הפלסטינים, ומושכים את מטה לחמם. זה לא אנושי".
בדוח על מולטילוק מצוטטות פועלות בברקן, ללא פרטים מזהים, הטוענות שהן עובדות שם מחוסר ברירה לאחר שאדמות משפחותיהן נלקחו ובשל הסגרים. "בעבר", מצוטט בדוח ראש הכפר ח'ריס, "יכולנו למכור את מוצרינו בשכם, בירושלים ואפילו בירדן. בגלל הסגרים סביב הכפר, איננו מסוגלים לשווק את המוצרים בהיקף גדול יותר. זה הופך את עיבוד האדמה לפחות משמעותי, וכפריים רבים נאלצים לעבוד בתעשיות שממוקמות על האדמה שפעם נגנבה מאיתנו".
במולטילוק, אגב, הוויכוח לא היה רלבנטי: במפעל עובד פלסטיני אחד – השרת. בניגוד ליוזמות אחרות, הארגונים השוודיים לא קראו לחרם צרכני. עצם פרסום העובדה שאסא אבלוי משקיעה בשטחים הספיק כדי לייצר דעת קהל ששכנעה להתקפל. "העובדה שלא קראנו לחרם", אומר יואקים וולפיל, ממחברי הדוח, "אלא הדגשנו את הדילמה הפוליטית מפרספקטיבה שוודית – היא שעשתה את ההבדל".
הדילמה נוגעת לקונפליקט, לטענתו, בין השקעה שוודית בשטחים לבין מדיניות החוץ השוודית השוללת את ההתנחלויות והמזרימה מיליוני אירו לפלסטינים – סיוע שהצורך בו קיים, לטענתו, גם בשל ההתנחלויות. האסטרטגיה הזו איחדה נגד החברה פוליטיקאים מכל קצות הקשת: בשמאל לא זקוקים להרבה כדי לצאת נגד ישראל, ואלה שבימין הזדהו עם סוגיית סיוע החוץ.
שקל: "באסא נפנפו אותם בהתחלה. הם ניסו לא להתייחס לארגונים. אסא עמדה כצוק איתן נגד העברת המפעל, הם התנהגו כמו גברים, אבל ברגע שאמרו, 'אתם חברה ציבורית ולפי ממשלת שוודיה זו פעילות בלתי חוקית' – לא נשארה ברירה".
אבל הם ידעו את זה מזמן.
"ידעו, אבל כשזה לא היה בכותרות ואף אחד לא הטריד אותם והציק להם, הם חיו עם זה".

 

משרד החוץ לא עוזר
העובדה שאבלוי היא חברה בורסאית שעם בעלי מניותיה נמנות קרנות פנסיה הקשתה עליה במיוחד בהתמודדות עם הלחץ הציבורי. אלא שגם חברות פרטיות נכנעו לבליץ תקשורתי, כפי שמלמד מקרה סודה קלאב.
פרשת אבלוי הביאה עיתונאים שוודים לבדוק קשרים נוספים בין חברות שוודיות להתנחלויות, ואחד מהם הגיע לחברה המפיצה את מוצרי סודה קלאב ממישור אדומים. הסערה הייתה עצומה: הסיפור פתח מהדורות חדשות, וחושף הסיפור קרא בתוכנית הרדיו שלו לחרם. בירנבאום ניסה להסתייע במשרד החוץ: "ביקשתי את עצתם כיצד להתמודד. אמרו לי שיחזרו אליי למחרת. אני עדיין מחכה לטלפון" (משרד החוץ: "אין לנו אמצעים חוקיים לפעול נגד פעילות המתבצעת במסגרת החוק המקומי. אנו מנהלים פעילות הסברה שנועדה לתמוך, בין היתר, בתוצרת ישראלית").
לבסוף נכנע בירנבאום והודיע שהמוצרים לסקנדינביה יישלחו ממפעלים אחרים. המשמעות: קיצוץ עשרות אחוזים במפעל באדומים, ופיטורי כחמישית מהעובדים – זאת בשל הפופולריות הרבה של מוצרי החברה דווקא בסקנדינביה. החברה שקלה להעתיק את המפעל למיקום אחר, אבל בדיקה שקבעה שהמהלך יעלה 25 מיליון אירו גנזה את הרעיון.
אם יהיה סיפור דומה במדינה אחרת – מה תעשה?
"אם ירצו לראות על האריזה 'מייד אין אשקלון', אעביר את הייצור לאשקלון".
בירנבאום הוביל בחברה מהלך לקליטת עובדים פלסטינים. בשוודיה פורסם שהוא מעסיקם בתנאים מחפירים. בירנבאום טוען שמדובר ב"שקר ואנטישמיות", אך מודה שהיו בעיות עם קבלני כוח אדם. הוא חשב להביא עובדים פלסטינים להתראיין על רצונם לשמור על פרנסתם, אולם לבסוף הבין ש"לא אמצא אף פלסטיני שעובד אצלי שילך ויגן על תעשייה בשטחים. הם צריכים לחזור הביתה בחיים כשכל הגפיים מחוברות לגוף".

 

צירוף מקרים מופלא
בעוד אסא אבלוי וסודה קלאב מודות שנכנעו ללחצים, המקרה של יוניליבר מורכב יותר. לפני כחודש הודיעה החברה שברצונה למכור את חלקה (51%) במפעל בייגל-בייגל. המהלך הוסבר בשיקולים כלכליים, אבל אין ספק שמדובר בצירוף מקרים מעניין: ההודעה נמסרה יום לפני פגישה שנקבעה בין יוניליוור הולנד לארגון UCP, שבה הציג הארגון את הדוח שעמד לפרסם על מעורבות יוניליבר בהתנחלויות.
הארגון ייצר ליוניליבר כותרות שליליות ב-2006, אז פרסם דוח על מעורבות חברות הולנדיות בשטחים. גם כאן לא הייתה קריאה לחרם, אלא הסתמכות על ההד הציבורי, ויוניליבר, ענק בינלאומי, עמד במרכז ההתעניינות. מאז קיימה יוניליבר מגעים שוטפים עם הארגון. בנובמבר התפרסם הדוח המדובר, שכלל טענות של פלסטיני מהאזור כי חלק מהמפעל נבנה על אדמתו. "יוניליבר כארגון עסקי לא צריכה ולא יכולה להיות בעלת עמדה בעניין", נמסר מהחברה. בדוח צוין כי יוניליבר מסרבת להשיב לשאלה מי בעל הקרקע.
בספטמבר נפגשה הילה דיין מהארגון עם מנכ"ל יוניליבר ישראל, מוטי קרן. "התגובה הלא רשמית של יוניליבר ישראל לדוח הייתה עלבון לאינטילגנציה", כתבה לקולגות, "התייחסות בוטה ולא רצינית (…) שעיקרה הכחשה מוחלטת ואי-לקיחת אחריות (…) יוניליבר הולנד, לעומת זאת, הבטיחו לנו שראשו של מר מוטי קרן יונח על הגיליוטינה אם יימצא שהוא משקר, במיוחד לגבי תנאי ההעסקה של עובדים פלסטינים במפעל".
בשיחה עם G הבהירה דיין שבהולנד לא הזכירו גיליוטינות, "אבל הבהירו לנו שכל מנהל שלהם אחראי לחתום על מסמך שלפיו כל האלמנטים של אחריות חברתית של החברה מכוסים – ובשנה שעברה הם פיטרו עשרות מנהלים על הרקע הזה".
ראדה זיידאן, חברת הארגון שנכחה במגעים עם ההולנדים, ניסתה לשכנע שם שהצהרה גלויה על מכירה בשל סוגיית השטחים תיטיב עם תדמית יוניליבר באירופה – אולם בחברה חשבו אחרת. אחת ההשערות היא שהחברה חששה מפגיעה תדמיתית בישראל.
יוניליבר בתגובה: "החברה עוסקת מ-2001 בהתמקדות בעסקי הליבה, וכתוצאה מכך מכרה עסקים. ההחלטה בעניין בייגל הינה נדבך נוסף בתהליך אסטרטגי ארוך טווח. למרות סמיכות האירועים בין ההודעה לפרסום דוח UCP, נציין שהדיונים בעניין המכירה החלו זמן רב לפני פניית הארגון". בחברה הוסיפו ש"תנאי ההעסקה של כל העובדים עומדים בדרישות החוק במלואן" וגם ש"אין חרם או סנקציות בינלאומיות של האו"ם או ארגון אחר על השקעות בשטחים" והשקעות כאלה אינן נוגדות את הקוד האתי של החברה.
חברה אחרת שהושפעה מדעת הקהל היא יקבי ברקן. באוגוסט פרסם גוש-שלום הודעה שרמזה שעזיבת החברה את אזור ברקן מגיעה בזכות התנועה, שנהגה לקרוא לציבור להחרימה. בערוץ 7, מנגד, פרסמו ציטוטים אנונימיים מפי גורמים במפעל, שלפיהם העזיבה נובעת מ"שיקולים כלכליים".
האמת, כנראה מורכבת. החברה החליטה להעביר את פעילותה לקיבוץ חולדה לפני מספר שנים, לפי דוחותיה לבורסה בשל התייעלות כלכלית. אולם אותם דוחות מציינים שהיקב בחולדה הוקם גם "עקב בעיות הכרוכות בהפעלת יקב מעבר לקו הירוק" – מבלי לפרטן. בדוח ל-2006 נכתב ש"בעבר, הימצאות יקב החברה באזור ברקן יצרה תדמית שלילית והקשתה על יצוא לחו"ל. החברה פועלת במטרה לשנות תדמית זו, במיוחד לאור העברת פעילות הייצור לאתר בחולדה".
כך או כך, גם המקרה של יקבי ברקן מעודד את הארגונים הפועלים נגד התעשייה בהתנחלויות, ומהווה נשק תעמולתי – עם או בלי קשר לעובדות. הארגון הפלסטיני אל-חאק, שבעבר קרא לחרם על ישראל והממומן על-ידי ממשלות כקנדה וכאירלנד, שלח לאחרונה להנהלת הייניקן בהולנד, המחזיקה בחלק מהחברה, מכתב ברכה. "אנחנו אוספים מידע על חברות אחרות", אומר המנכ"ל, שוואן ג'בארין, "אנחנו מקווים להשיג תוצאות בשבועות הקרובים".

 

על הכוונת: הרכבת הקלה
אז מי על כוונת הארגונים? חלקם, כגון "פאלסטיין סולידריטי קמפיין" מבריטניה קוראים לחרם כללי על מוצרים ישראליים. בספטמבר חידש הארגון קמפיין, תחת לוגו של תפוז נוטף דם. אחרים, אומר ד"ר ג'ונתן ריינהולד מאוניברסיטת בר-אילן, "משתמשים במתקפה על המוצרים מהשטחים כבסיס לשלילת זכות הקיום של ישראל. זו אסטרטגיה נוחה כי כך עוקפים התנגדות שנוצרת כשמדברים ישירות נגד ישראל".
פרופ' ג'ראלד שטיינברג, ראש החוג למדע המדינה בבר-אילן, שמייעץ למשרד החוץ ושהקים ארגון מעקב אחרי הארגונים: "לארגונים יש המון השפעה, עוצמה וכסף – שאין עליהם פיקוח. המידע שהם מספקים לא מחויב לעבור שום בדיקה".
ישראלים מסייעים לאירופים להשיג מידע שנגיש רק בעברית. לאחרונה, למשל, שמעו ארגונים בלגיים על מעורבות של בנק דקסיה, שרכש לפני כשנתיים את בנק אוצר השלטון המקומי בהתנחלויות. הם פנו לארגון "קואליציית נשים לשלום", ושם איתרו פרוטוקולים מהכנסת שבהם סיפר מנכ"ל הבנק על הפעילות בהתנחלויות. הארגון הקים בחודשים האחרונים מאגר מידע, על בסיס סיורי שטח, על חברות שפעילות בהתנחלויות. ההתייחסות בארגון מרחיקת לכת מעבר למפעלים, וכוללת ספקי שירותים להתנחלויות וחברות שמרוויחות בדרכים מגוונות מהשליטה בשטחים.
הקמפיין הבולט ביותר כעת מתנהל נגד ואוליה, ענקית האנרגיה הצרפתית שבה שותף עידן עופר, ונגד חברת אלסטום , בשל השתתפותן בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים – המיועדת לעבור במזרח ירושלים. מאחר שהחברות דוחות את הלחצים, מפעילים הארגונים אסטרטגיה אחרת: לחץ על בנקים לבטל את השקעותיהם בחברות. ארגונים פלסטיניים אף תבעו את החברות בצרפת, בטענה שמעורבותן בפרויקט סותרת את החוק המקומי.
לפני שנתיים הביאו ארגונים את בנק ASN, מהגדולים בהולנד, לסגת מהשקעותיו בוואוליה. כעת הם מנסים להביא את בנק SNS ההולנדי לצעוד בעקבותיו. הבנק, בעל המוטו "המשקיע האחראי", הועמד בדילמה תדמיתית קשה. באוגוסט נפגשו נציגיו עם הארגונים, ביניהם ארגון יהודי בשם "א דיפרנט ג'ואיש וויס". "הבנק אמר שהם פועלים במדיניות השקעות אחראית, שלפיה הם לא משקיעים בחברות שמפרות זכויות אדם", מספר יו"ר הארגון, יאפ המבורגר. "אנחנו טוענים שהכיבוש לכשעצמו מביא בדיוק להפרה כזו של זכויות אדם, בכל רגע נתון".
SNS טרם מסר תשובה סופית. לדברי הפעילים, הבנק ביקש מוואוליה תשובות בנוגע לפרויקט. הפעיל ג'ף הנדמייקר, שנכח בפגישות עם הבנק, מאמין שלא תהיה לו ברירה אלא להיענות לדרישותיהם. "הבנק לוקח את הסוגיה מאוד ברצינות", הוא אומר. "אם מסיבה יוצאת דופן הוא לא יבטל את ההשקעה בוואוליה, הבנק יעמוד בפני פוטנציאל ממשי לפעולה משפטית, שלא לדבר על הנזק למוניטין שלו כ'משקיע האחראי'. אני לא מסוגל לדמיין מצב שהם ייקחו כזה סיכון".