מעצרו של אמיר מח'ול בחשד כי ריגל לטובת חזבאללה, מעלה מחדש את המתח בין שבין מוסדות המדינה לאלו שאינם מסכימים עם מדיניותה. הוא מדגיש את הצורך לקבוע במדויק את ההבדל בין ביקורת – לגיטימית יותר ולגיטימית פחות – ובין מעשים לא חוקיים, ופעולות נגד כללי המשפט בישראל.

מעצרו של מח'ול, איש ציבור מכובד ומוערך, נתפס בציבור הערבי כפגיעה באמון שהוא רוחש למדינה. חברת הוועד המנהל של עמותת אתג'אה טוענת ש"מבקשים שנחיה כמו חיות מאולפות בתוך מלכודת של עכברים". הגדילה אשתו של מח'ול שאמרה כי "מעצרו – המשך הנכבה שלנו".

הארגון שמח'ול עמד בראשו, אתג'אה, מתאר את מטרותיו "לחזק ולהעצים את אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים באמצעות קידום פיתוח החברה האזרחית הפלסטינית ושדלנות לשינוי פוליטי, כלכלי וחברתי". הוא ארגון הגג שתחתיו מתאספות רבות מן העמותות הערביות החשובות בארץ, ביניהן עדאלה, אעלאם (שבראשו עמדה חברת הכנסת חנין זועבי), אגודת הגליל ומדה אל-אלכרמל. אתג'אה גם חבר לשתיל (מטעם הקרן החדשה לישראל) וביחד הקימו את ארגון מוסאוא.

בפועל, אתג'אה והעומד בראשו נחשבים קיצונים מאוד, לעיתים אפילו בהשוואה לארגונים פלסטינים אחרים. מח'ול עצמו אמר בראיון כי אין הוא מחשיב את ירי הרקטות של החמאס כלפי ישראל כפשע מלחמה, ואת מבצע עופרת יצוקה הגדיר כ"מדיניות טבח מתוכננת". אתג'אה מילא תפקיד חשוב בוועידת דרבן הראשונה וקידם את ועידת דרבן השנייה, ואף ארגן כנס הקרוי "זכות השיבה ושלום צודק".

את'גאה קרא להחרים את חברת התמרוקים L’Oreal בטענה כי בנתה את מפעלה ב"התנחלות מגדל העמק שהוקמה ב-1952" (ההדגשה אינה במקור). ארגון שמכנה עיירה בתוך גבולות הקו הירוק "התנחלות" וקורא להחרים את מוצרים שנעשים בשטחה, לא משאיר מקום במדינת ישראל ליישובים שאינם "התנחלויות".

 

תמרור אזהרה אדום וגדול
למרות הצהרות אלו וקיצוניותן, אין זה אומר שמח'ול אכן עבר על החוק בצורה המיוחסת לו. אסור לייחס רטוריקה –  גרועה ככל שתהיה – למעשים. ארגונים ישראלים אחרים תומכים בתנועת החרם העולמית, ביניהם קואליציית הנשים למען השלום ומחסום ווטש (שזוכים למענק של הקרן החדשה), אבל אין זו סיבה לאסור את מנהלי הארגונים בשל כך. מנכ"ל עדאלה חסן ג'בארין, היה שותף לכתיבת הצהרת חיפה שמאשימה את ישראל בביצוע פשעי מלחמה וקוראת להשיב את הפליטים הפלסטינים – ואף על פי כן, איש לא עצר אותו באשמת בגידה ותמיכה בארגון טרור. אחרים חוברים לדמוניזציה נגד ישראל, והוועד הציבורי נגד עינויים למשל, שלח את נציגו להעיד בפני ועדת גולדסטון.

בכירי המגזר הערבי מסבירים כי "הכנסים אליהם אתה מגיע בעולם הם לא כמו הגטו הישראלי… אף אחד מאיתנו לא רץ לבדוק אם האדם שאתה נפגש איתו נמצא ברשימות השחורות". אולי זה נכון. ברור גם שזכותם של מנהיגי הציבור הערבי בארץ לפגוש אנשים הרוצים בטובתם ותומכים בדעותיהם, כל עוד הדבר נעשה במסגרת החוק. אולם הקו בין העברת מידע לגורם עוין ובין פגישה עם תורמים, ברור מאוד. אם שירותי הביטחון סבורים שמח'ול עבר את הגבול, עליהם לחקור זאת ביסודיות. את הראיות יבחן בית המשפט והוא יקבע האם הוא אשם, ואם כך יהיה – יש למצות איתו את הדין.

מעבר לכך, יש דרכים חוקיות רבות לפגוע בישראל. זכותו החוקית של מח'ול לעסוק בדמוניזציה ובהכפשה והדמוקרטיה הישראלית אף צריכה לאפשר זאת. אין בכך גם להטיל דופי בציבור שלם.

למרות זאת, דעות כשל מח'ול אינן צריכות להתקבל כלגטימיות גם בקרב הקהילה הערבית ויש להוקיע אותם. זכות הקיום של ישראל כמדינה היא הבסיס שעליו הדמוקרטיה בישראל למעשה נשענת, וערעור על אמת יסודית זו (כגון הגדרת "התנחלות" בתוך גבולות הקו הירוק) איננה לגיטימית. קשה להאמין כיצד הצהרות אחרות של מח'ול יכולות להתקבל בקרב כל מי שהמדינה קרובה ללבו, ומי ששמח בשגשוגה והצלחותיה.

זהו תמרור אזהרה אדום וגדול, אשר קורא לנו לחדד היטב ולהבהיר היכן בדיוק עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית ובין דמוניזציה שלמרות היותה חוקית, מטרתה היא לפגוע במדינה וזהותה היהודית. לא כל אחת מהביקורות הרבות שמותחים ארגונים ישראלים נגד המדינה היא הסתה או פגיעה בביטחון המדינה, אבל גם לא כל מעשה שמנצל את חירויות הפרט בישראל הוא לגיטימי.

אלי קלוטשטיין הוא ראש דסק ערבית ועברית ב-NGO Monitor