אם אתה בעד טרור? נשאל האינטלקטואל התורן בבי-בי-סי. טרור? בוודאי שאני מגנה. אבל, המשיך האינטלקטואל, צריכים להבין את המבצעים. זו תוצאת הכיבוש, הפלישה, הגלובליזציה, הציונים, ושאר ירקות. השאלות אותן שאלות. ה"מומחים" תמיד מגנים, ומוסיפים את ה"אבל", שממנו והלאה מתחילה סדרת ההצדקות, עד כדי התמזגות אידיאולוגית מוחלטת בין הטרוריסטים הרוצחים לבין האינטלקטואלים המסבירים והמצדיקים.

המדור הזה עסק ועוסק בהם ובשכמותם. השבוע ראיתי אותם שוב, מהצד השני של המפה. אתה מצדיק את הסרבנות בחטיבת כפיר? נשאל המומחה התורן מהימין. אני מגנה סרבנות, ענה, והמשיך עם ה"אבל", שכולו הצדקות לסרבנות. סרבנים אינם טרוריסטים. יש הבדל. אבל ההיגיון הוא אותו היגיון.

הם רוצים לכפות את דעתם. הם רוצים לעשות דין לעצמם. ובעיקר, יש להם גדודי מצדיקים. פעם אלה האינטלקטואלים של תעשיית השקרים האנטי ציונית, שרואה בכל מאחז ישראלי פשע נגד האנושות. ופעם אלה האינטלקטואלים/רבנים של האולטרה ציונים, שרואה בכל פינוי מאחז פשע נגד האנושות. ופשעים, כידוע, ראויים לסירוב.

הנימוק המגוחך ביותר של מצדיקי הסרבנים הוא ש"פינוי מאחזים הוא פעילות פוליטית שחיילים אינם צריכים לבצע". פעילות פוליטית? נשמע מוכר. זה התירוץ הקבוע של כל סרבן מהשמאל. הרי יש לנו כאן שני סוגי פעילות. האחת, שמירה על מאחזים. השנייה, פינוי מאחזים. שתי הפעולות הן "פוליטיות".

למעשה , כמעט כל פעילות צבאית יזומה היא "פוליטית". שהרי נבחרי ציבור, שקרויים אצלנו "פוליטיקאים", הם שהחליטו עליה. לפי היגיון זה, כל דרדק בצה"ל אמור לעשות דין לעצמו, משום שיש לו עמדה שונה מזו של ה"פוליטיקאים". אין מילימטר אחד של הבדל בין סרבנות מימין לסרבנות משמאל. זו אותה גברת, עם אותה אדרת.


אירופה תורמת כסף לתעשיית השקר
מדינות אירופה, הן בנפרד והן במסגרת האיחוד, שופכות הון עתק על הסכסוך הישראלי-ערבי. מיליונים רבים זורמים לעמותות שעוסקות בו. רבות מהן הפכו לסנגוריות של העמדה הפלסטינית בכלל, ושל תעמולת השקר, שקרויה לפעמים "הנראטיב הפלסטיני".

ההזרמה האדירה גורמת לשיבוש ההליך הדמוקרטי. מעשית, מדובר בהון שמתורגם למערך אדיר של כוח אדם, עבודת שטח, עתירות לבג"ץ, פעילות לוביסטית ועוד. רק צד אחד זוכה להון האדיר הזה. לעמותות שרוצות להציג את האמת, למשל, על הנכבה היהודית, אין אף מדינה שתשקיע אגורה. גם לא ישראל.

הפעילות הרוחשת הזאת והזרמות הכספים האדירות זכו עכשיו למחקר של שני גופים: "המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"NGO MONITOR". כך מתברר ש"בצלם" זכה בשנת 2007-2006 למימון של 500 אלף שקל מקרן פורד; ל-350 אלף מממשלת שווייץ, ולמיליון שקל מהאיחוד האירופי.

רוב הגופים שבהם מדובר אימצו את "אסטרטגיית דרבן": שימוש בשיח זכויות האדם כדי להעמיק את תהליכי הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של ישראל. "הוועד נגד הריסת בתים" זכה למימון של מאות אלפי יורו מהאיחוד האירופי ומהקרן החדשה לישראל. בראש הגוף הזה עומד ג'ף הלפר, שעוסק בהפצת תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל.

הלפר טוען שישראל משרתת את הקפיטליזם העולמי, ששואף להעלים אוכלוסיות ענק. האנטישמים לא היו מנסחים את זה טוב יותר. והאיש הזה זכה למימון האירופים. ארגונים אחרים, כמו עדאלה, תומכים ב"זכות השיבה". לגופים הללו אין שום תרומה לשלום. להפך. רובם עוסקים בדמוניזציה של ישראל (להבדיל מביקורת) ומטפחים את העמדות הרדיקליות ביותר, שמעכבות כל סיכוי לפשרה מהצד הפלסטיני.

מרחיקים את השלום
אילו מדינות אירופה היו מממנות עמותות התומכות בשלום ובפשרה בצד הישראלי, ובמקביל – בעמותות התומכות בשלום ובפשרה בצד הפלסטיני – ניחא. אלא שאין "שלום עכשיו" פלסטיני. אין מי שיקים קול מחאה על התבטאויות אנטישמיות בערוצי החמאס והרשות הפלסטינית. להפך. כל העמותות הממומנות שעוסקות בסכסוך, נוקטות עמדה אחידה, או כמעט אחידה, של חיזוק הסרבנות הפלסטינית.

התרומות של האיחוד האירופי ומדינות אירופה אינן מקרבות את האזור לשלום. להפך. ההון הזה משלה את הפלסטינים שהם יכולים להביס את ישראל באמצעות הפיכתה למדינה מצורעת. כך מתחזקת הסרבנות הפלסטינית. כשההיסטוריה תשפוט את אלה שנושאים באחריות להנצחת הסבל הפלסטיני – העמותות הללו, ואלה שמממנים אותן, יזכו למקום של כבוד.

למה לאראל סג"ל אין תוכנית?
מוטי קירשנבאום, ההוא מ"לונדון וקירשנבאום", ראיין את סילבן שלום, ואמר לו שהוא "קשקשן". אני בצד של קירשנבאום. לתוכנית של צמד העיתונאים הוותיקים הללו יש חן מיוחד. תוכנית שמצפצפת על הכללים. תוכנית דעתנית. הם לא מהאו"ם. לא לונדון ולא קירשנבאום. אם רק זמני בידי, אני לא מפסיד תוכנית שלהם (גילוי נאות: הופעתי שם יותר מפעם אחת). מי שרוצה תוכניות פוליטיקל קורקט, ספק אם ימצא את מבוקשו אפילו במבט לחדשות של הערוץ הראשון.

הבעיה שלי קצת שונה. זה בסדר שיש "לונדון וקירשנבאום" עם זיהוי פוליטי שמאלי משהו. לגיטימי. וזה בסדר שיש רזי ברקאי ורפי רשף ושלח ודרוקר. וזה בסדר שיש כל שאר החברים הידועים שיש להם מונופול על התקשורת. השאלה היא רק איך זה שאין תוכנית אחת, רק אחת, עם זיהוי פוליטי מהצד השני.

כך שאני בצד של קירשנבאום. בתנאי שתהיה לנו תוכנית, למשל, עם קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל. שני עיתונאים מצוינים, יסודיים, דעתניים ועזי הבעה. גם הם, האמינו לי, יעוררו עניין, ולא מעט מהומות, אם רק ייתנו להם תוכנית בערוץ 10, או בכל ערוץ מרכזי אחר. הרייטינג שלהם לא יהיה קטן יותר. אבל למה, ריבונו של העולם, יש לי הרגשה שאין שום סיכוי שזה יקרה במדינת ישראל? 

 

המלצה: קראו את הבלוג של קלמן ליבסקינד
נישאר רגע בענייני עיתונות וחופש הביטוי. באתר "מעריב" יש עכשיו בלוגים. גם לי. אבל לא על עצמי אני רוצה להמליץ. הפעם, ההמלצה היא על הבלוג של קלמן ליבסקינד, עוד פעם ליבסקינד. הוא לוקח מאמר שכתב עקיבא אלדר ב"הארץ" נגד השופט נעם סולברג, חותך אותו לחתיכות ומלמד אותו ואת כולנו פרק בהלכות עיתונות, שמאלנות, הטעיה וצביעות. רוצו לקרוא. תענוג.

אחרי קטע כזה היה צורך לדרוש מאלדר הסברים, ולהזמין אותם לכל תוכנית תקשורת אפשרית. זה לא קרה. גם בעיתון לעיתונאים, "העין השביעית", היה חייב להיות כיסוי. אבל כלום. הרי אלדר שייך לברנז'ה. ליבסקינד לדחויים. והם ימשיכו לפמפם על חופש הביטוי. המינימום שאני יכול לעשות זה לתת ביטוי לדברים. זו ההזדמנות שלכם לעקוף את השתיקה של הברנז'ה.

קראו את הבלוג של בן-דרור ימיני