הקרן החדשה לישראל היא הארגון הגדול והחזק ביותר המשפיע על הפוליטיקה הישראלית, אך אינו כפוף לתהליכים הדמוקרטיים שלה, לאור תקציבה הגדול הכולל 33 מיליון דולרים בשנת 2012. תקציב זה משפיע על מגוון רחב של תחומים וסכסוכים, החל מנושאים חברתיים וכלה בוויכוחים מורכבים הקשורים למלחמה ושלום.

עובדים מטעמם של העמותות הנתמכות על-ידי הקרן פעילים בכנסת, משפיעים על התקשורת, מארגנים עצרות והפגנות, ומגישים עתירות לבתי המשפט. מחוץ לישראל, חלק מהארגונים מקדמים קמפיינים נגד מדיניות הממשלה ונגד צה"ל בפרלמנטים זרים, אוניברסיטאות ומוסדות שונים.

לאלה הצופים בהתרחשויות ואשר נמצאים מחוץ למעגל הפנימי של הקרן החדשה, נראה כי הארגון יוצא משליטה ומאבד את המצפן המוסרי שלו. בעוד הקרן מדברת גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, חופש ביטוי ופלורליזם, פעולותיה אינן עולות בקנה אחד עם ערכים אלה.

מערכת קבלת ההחלטות של הארגון, במיוחד לגבי חלוקת מענקים לעשרות ארגונים פוליטיים, סודית ביותר. עקב ההשפעה המשמעותית של החלטות הקרן על הציבור הישראלי, נדרשת ממנה שקיפות מעל ומעבר ללשון החוק. הקרן מפרסמת את הדוחות הכספיים שלה רק כעבור כשמונה עשר חודשים מתום תקופת הפעילות של הארגון הנתמך, ורק לאחר תקופה זו, הפרטים והטעויות (וישנן רבות, אפילו ביחס לקווים המנחים של הקרן), מובאים לידיעת הציבור.

כתוצאה מכך, קבוצה קטנה של אנשי הקרן הקציבו סכומים גדולים בשנים האחרונות לכמה מהארגונים האנטי-ישראליים הקיצוניים ביותר, ביניהם כאלה המובילים את קמפיין החרם נגד ישראל. פעילות זו הייתה אחד הגורמים לדחיית התוכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, וכיום מזינה את החיכוך ההולך וגובר סביב המסתננים האפריקאים. כאשר נחשף המידע לגבי המימון שהקרן מספקת לארגונים העוסקים בנושאים אלו, הנזק החיצוני והפנימי לחברה הישראלית כבר נעשה.

נוכח המצב הזה, השאלה אינה האם אנשי הקרן הם ציוניים "אוהבי ישראל" כפי שהם טוענים, או האם מטרתם להחליש את ישראל. השאלות החשובות כלפי ארגון בעל תקציב עצום ומעורבות עמוקה בפוליטיקה וחברה, צריכות להתמקד בערכים, שקיפות ואחריותיות.

עובדי הקרן החדשה והארגונים המוענקים אינם עוזרים לעצמם בכך שהם שומרים על סודיות או בכך שהם תוקפים את אלו החולקים עליהם. כך למשל, ההדרה של חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף מכנס "השמאל הישראלי" בדצמבר האחרון בשל היותה חברה בוועד המייעץ הבינלאומי של מכון המחקר NGO Monitor, היא דוגמה למקרתיזם, ולא לערכים ליברליים. הקמפיינים של ארגוני הקרן להשתקת אנשים בעלי דעות שונות משלהם גם הם אינם משקפים פלורליזם, סובלנות או חופש ביטוי – הערכים המרכזיים בהם הקרן מתהדרת.

למרות זאת, הכפשת ראש הארגון (כפי שאירע עם נעמי חזן) אינה אתית ואינה מועילה, וכך גם הכפשת ארגונים דתיים ליברליים כ"עלי תאנה" שנתמכים על-ידי הקרן. המימון שמועבר לעמותות אלה, דוגמת "נאמני תורה ועבודה", הינו שולי. למעשה, במסגרת האג'נדה של הקרן החדשה הטוענת לקידום התחדשות ציונית, חינוך יהודי וחיזוקה של החברה –  אלה הארגונים הראויים ביותר למימון.

בתנאים האלה, התשובה הטובה ביותר היא יצירת דיאלוג עם הקרן בכל הרמות – לבקר כשצריך וגם להביע הערכה כשצריך, באמצעות התקשורת, בשיחות ובאירועים של הקרן, ובאמצעות שיחות בונות אך נוקבות עם התורמים.

חלק מבכירי הקרן אכן קשובים – הנשיא הנוכחי בריאן לורי ופעילים אחרים, המשקפים את הכוונה להתרחק מהשוליים ולנוע לכיוון ציוני, יהודי ודמוקרטי. אך נראה כי הם חלשים מכדי לעצור את הקיצוניים המכתיבים את סדר היום הפוליטי ולאן המימון מועבר.

לכן, מעצבי דעת קהל ופעילים פוליטיים, שהתנהלותה האנטי דמוקרטית של הקרן אינה מקובלת עליהם, צריכים להחליט כיצד להגיב. בנוסף, ייתכן כי חלק מהמוענקים הראויים מבחינה מוסרית וכמה מהאנשים במעגל הפנימי של הקרן יוכלו לשכנע את המנהיגים והתומכים שלה, במיוחד מחוץ לישראל, בדבר הנחיצות שהקרן תפעל בהתאם לאותם ערכים ציוניים ודמוקרטים שהיא טוענת שאותם היא מייצגת.

*פרופ' גראלד שטיינברג הינו נשיא מכון המחקר NGO Monitor  ומרצה באוניברסיטת בר-אילן.