מגילת זכויות האדם של האו"ם התפרסמה ב-1948, בזמן שזוועות של מלחמת העולם והשואה עוד היו חקוקים עמוק בזיכרון הקולקטיבי. הזעזוע ממפגן השנאה הנאצי הוסיף להבנה כי יש לבני-האדם זכויות וצרכים בסיסיים שאינם קשורים לזהותם האתנית, הדתית או הלאומית. אלו חלחלו והביאו ליצירת מסמך אוניברסאלי, שביקש לעגן את מחוייבות הקהילה הבינלאומית לבני-האדם באשר הם. מאז פרסום המגילה עברו שנים רבות, ונראה שמשטר זכויות האדם עבר התפתחויות ושכלולים רבים, לרעה ולטובה.
 
לאחרונה התגברה שפעת הדו"חות של ארגוני זכויות אדם בנושא ישראל ועזה, מטעם אמנסטי, Human Rights Watch והצלב האדום הבינלאומי. מחקר של אמנסטי מאשים את ישראל בהרס מכוון של הרצועה ובפגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית. הדו"ח של HRW שנחשף לאחרונה בתחינותיו לתרומות מערב-הסעודית, טוען שישראל פגעה במספר רב של אזרחים למרות יכולת הדיוק של המל"טים שהפעילה. הצלב האדום מטיל את האחריות למשבר ההומניטרי בעזה על ישראל, זאת מבלי להזכיר את גלעד שליט, נסיבות חטיפתו והריגת חבריו או איזכור החמאס כארגון טרור.
 
ארגונים אלו עושים שימוש נרחב ב"עדויות" שלא ניתנות לאימות, תוך שימוש בהנחות לא מבוססות. אין זה מונע מהם להאשים את ישראל בפשעי מלחמה, ולבקש להטיל עליה אמברגו ולפגוע בזכותה להגנה עצמית.
 
בעוד חודש נשמע מהן תוצאות ועדת החקירה של האו"ם בראשות השופט גולדסטון, בנושא הלחימה בעזה. ישראל מסרבת לשתף פעולה עם ועדת החקירה, ואין פלא. דו"ח קודם של האו"ם על "עופרת יצוקה" זכה לביקורת נרחבת מצד ישראל, משום שלמרות ששיתפה פעולה עם ועדת החקירה, מסקנותיה שיקפו רק הצד הפלסטיני. מעבר לכך, מנדט החקירה בראשות גולדסטון הוגדר מלכתחילה לטובת צד אחד: הוועדה מוסמכת לבדוק את "כל ההפרות של המשפט הבינלאומי של זכויות האדם והמשפט ההומינטרי הבינלאומי בידי הכוח הכובש, ישראל, נגד העם הפלסטיני".
 
בינתיים העיד בפני גולדסטון איאד סראג', שמייצג את מרכז GCMHP, גוף פוליטי מעזה. מסמך שהוגש לגולדסטון בידי ארגונים פוליטיים ישראלים, שממומנים בידי ממשלות זרות, קובע ללא שום ביסוס עובדתי ש"ישראל אימצה אסטרטגיית תקיפה בלתי-מידתית, שעיקר תכליתה היה פגיעה באזרחים והרס מכוון למטרות הרתעה וענישה, ולא מטרות צבאיות קונקרטיות". העובדה שארגון החמאס הוא ארגון טרור לא מוזכרת כלל בדו"ח.
 
התופעה של שימוש בנושא זכויות האדם כדי לתקוף את ישראל לצרכים פוליטיים, אינה חדשה. מאז ועידת דרבן 2001, ארגונים רבים מנסים לקדם דמוניזציה של ישראל, תוך ניצול מכוון ובוטה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
 
לשם השוואה, במהלך החודשים האחרונים בהם מתנהלת בפקיסטן מלחמה רחבת היקף נגד ארגוני טרור, 2.5 מיליון איש הפכו לפליטים ונהרגו למעלה מ-1,600 בני-אדם. ארגון אמנסטי לא פרסם דו"ח אחד בנושא, וגם Human Rights Watch לא חיבר דו"ח מקיף בנושא.

מחקר של NGO Monitor דן בוועדת זכויות האדם של האו"ם, שקבעה שהנמרים הטמילים השתמשו במגינים אנושיים בסרי-לנקה, ובעוד אמנסטי ו-HRW גינו אותה על עמדתה החד-צדדית, אין הם מוכנים לקבוע כי החמאס נוקט באותן שיטות.
 
אני לא מכיר איש שאומר שישראל נקייה מעוון, אבל זכויות האדם אינן נושא פוליטי, כי אם משטר אוניברסאלי שבמסגרתו גם לאנשי שדרות נתונה הזכות להגנה עצמית וזכות לחיים. אכן, יש לבדוק כיצד ניתן להפחית את הפגיעות באזרחים במלחמה, ולפעול ככל הניתן למניעת נזק וסבל מיותר ממי שאינם ראויים לו. למרות זאת, אסור שחקירות אלו יתנהלו על סמך שיקולים פוליטיים, ויש לפעול על מנת שמבצעי החקירה יהיו נטולי דופי וללא משוא פנים.
 
אלי קלוטשטיין, ראש דסק ערבית ועברית במעק"ב (NGO Monitor )