בעידן שבו ההבדלים בין השמאל המתון לימין המתון מטושטשים, ושרוב האוכלוסייה מסכימה באופן כללי כיצד ייראה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בולטת היכולת של אנשים או קבוצות להתאים את האידאולוגיה שלהם למציאות המשתנה. אך המפגש של הימין והשמאל המתונים מבליט גם את הניסיונות של קיצוניים משני הצדדים להשתלט על השיח ולכפות את האידיאולוגיה המנותקת שלהם על סדר היום.

בעוד שהימין המתון התנער מאידיאלוגיות קיצוניות, הלך והתמרכז עם הזמן והתאים את רעיונותיו למציאות (עיקרון שתי המדינות למשל, שלא היה מקובל עד לפני מספר שנים), השמאל המתון, כשל בהבנת המציאות, אפשר לאנשים בעלי דעות קיצוניות להיות דובריו, ודחק את המתונים החוצה. מאמר הדעה של ד"ר יעל שטרנהל במעריב, אשר מבכה את רדיפת השמאל לכאורה וקורא להחזיר לעצמו את ההשפעה בתקשורת, באקדמיה ובחברה, מדגים את כשל זה.

שטרנהל תולה את הסיבות שהביאו להיעלמות השמאל באחרים, אך שוכחת להזכיר שככל שהשמאל המתון הפך למבולבל, כך התחזק השמאל הקיצוני, שאינו זוכה לאמון הציבור. הסיבות המרכזיות שלא הוזכרו, קשורות לאסטרטגיה ולרטוריקה שאלו אימצו לעצמם ולאופן בו הם מזלזלים בציבור הישראלי. התנשאות, פילוג, סתימת פיות, צביעות וניצול חופש הביטוי מאפיינים את הדרך בה השמאל בחר להתמודד (או לא להתמודד) עם המציאות המשתנה. השמאל לא טרח לבחון את טעויותיו, נתן לקיצונים להכתיב את הדרך, ובכך הוכיח לציבור עד כמה הוא מנותק מהתהליכים המקומיים והאזוריים.

שטרנהל מדגימה לציבור את הניתוק והאירוניה

הגנה סלקטיבית על קורבנות זכויות אדם מקבוצה מסוימת והתעלמות מאחרות, השתלחות אוטומטית בבעלי דעה שונה, סלידה מהמושג ציונות, תמיכה בקמפיין ה-BDS (חרם משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל) ולוחמה משפטית נגד אזרחי המדינה וחיילי צה"ל. את כל אלו הציבור רואה. ואת כל אלו מכון המחקר NGO Monitor (שאני נמנה בין חוקריו) חוקר באופן מעמיק, ומביא לידיעת הציבור. ובעוד השמאל הפוסט-ציוני מצייר את הציבור כעדר עיוור, הציבור לומד, מסיק מסקנות ומבטא אותן בקלפי.

מספיק לשאול כל אזרח ברחוב כיצד השמאל מצטייר והוא יענה – אליטיסטי, ללא חזון, ללא יכולת להביט נכוחה במראה, לעשות חשבון נפש ,להתמודד עם המציאות המשתנה ולהתאים את האידאולוגיה, פונה החוצה אל העולם במקום פנימה אל הציבור הישראלי.

לדוגמה, חלק מהארגונים הלא-ממשלתיים, שטוענים לקידום הדמוקרטיה, משמשים פלטפורמה לרעיונות פוליטיים קיצוניים, פעילים במסגרת הקמפיינים נגד ישראל שהוזכרו לעיל, ועוסקים רבות בביקורת. ביקורת היא מרכיב מהותי בדמוקרטיה, גם אם לעתים צורם לשמוע אותה. אך כמה אירוני שדווקא אלו המבקרים את ישראל
תדיר במסגרת חופש הביטוי, אינם סובלניים לביקורת עליהם. הם לוקחים לעצמם את הזכות לתייג ציבור רחב במילות גנאי ובו זמנית משתמשים ברטוריקה המונעת מאחרים להתבטא, (למשל, עצם התיוג העצמי כ"מחנה דמוקרטי" הופך את כל השאר לאנטי-דמוקרטיים). כאשר הם סופגים ביקורת, הם נתקפים בהתקפי חרדה, מכפישים את המבקרים מתוך אינסטינקט ומונעים כל יכולת לקיים דיון ציבורי.

חלקם נאחזים בקרנות המזבח של האקדמיה והתקשורת, מנצלים את עקרונות חופש הביטוי וזכויות האדם, ומסתובבים ברחבי העולם להפצת הכפשות ושקרים על חשבון משלם המיסים האירופי והאמריקאי. וכאשר ד"ר שטרנהל טוענת שפרופסורים ועיתונאים מהשמאל נרדפים, ושהם מפחדים להתבטא בגלוי, היא מדגימה לציבור את הניתוק ואת האירוניה.

מאמר שלה התפרסם ערב יום כיפור, וצורף לעיתון "הארץ" בעלון החג של הקרן החדשה לישראל, ארגון הגג החברתי השנוי במחלוקת. אולם, שני דברים היו חסרים בו: הראשון הן המילים "טעינו", "סליחה" או "חשבון נפש". השני, הוא אזכור של המכשול הגדול ביותר שעומד בפני שיקום השמאל המתון – הלא הוא, השמאל עצמו.

הכותב הוא חוקר במכון המחקר NGO Monitor