ראה כי הקמפיין הציבורי שמנהלת תנועת "אם תרצו" מכה חזק ומדויק בבטן של הקרן החדשה לישראל, ובעיקר בזו של תומכיה במילייה האינטלקטואלי ובחגי הסנובה בישראל. העשרות הרבות של כתבי ההגנה על הקרן והמתקפה על "אם תרצו", המתפרסמים חדשות לבקרים מצד פובליציסטים, דוברי ארגונים ונציגיה הרשמיים והפחות רשמיים של הקרן, מעבירים מסר אחד ויחיד: הם בהיסטריה.

לו היו מבטלים בהינף יד את טענותיהם של "חבורת הפאשיסטים" מאותו "ארגון קיקיוני וסהרורי" המתקרא "אם תרצו", והיו נמנעים מקרב הבלימה המבוהל שאליו הם מצעידים בסך את מיטב שכירי העט שלהם, אולי היה מצטייר בציבור דימוי של ארגון נכבד ומגובש, שאינו חרד מגילויי סלידה ובוז מצד מתנגדים. שהרי הוקעה ונידוי היו לאורך ההיסטוריה המערבית מנת חלקו של כל אקטיביסט הפועל להבאת שינוי חברתי. אולם הזיעה הזולגת מפאות הלחיים, הרטט בסנטר, והאצבעות המקלידות בחיל ורעד עוד ועוד איומים על "פאשיזם", "קץ הדמוקרטיה" ו"מקארתיזם", כל אלה אינם משקפים אלא אווירה עכורה של משבר וקריסה. כמו אנשי המערך ב-1977, הם פשוט לא האמינו שזה יכול לקרות להם.

ההשוואה מופרכת על פניו, אבל הטרמינולוגיה זהה. כשבגין עלה לשלטון, זכו מצביעיו וממשלתו, ויחד איתם מיעוט העיתונאים שלא יישרו קו עם בעתת המהפך, לאותם כינויים שבהם מתכבדים כיום פעילי תנועת "אם תרצו". "הלך רוח מפיסטוטאלי", כך הגדיר ההיסטוריון יעקב טלמון את תחושת האליטה באותם לילות מסויטים של אובדן ההגמוניה, ורבים אחרים, כמעט כולם למעשה, הזהירו מ"שלטון אימים", "סכנה מתקרבת", ו"פאשיזם בכיכרות".

משהו מעין זה עובר כעת על הקרן החדשה לישראל, שלצד הישגיה המבורכים ומפעליה החשובים, הצליחה למתג את עצמה כבעלת מונופול על "החברה האזרחית", על "האחריות החברתית" ועל "זכויות האדם והאזרח". יש להודות: קיים יסוד מעורר אנטגוניזם בסכומי הכסף האסטרונומיים שמתגלגלים שם, בנגישות החופשית לאמצעי התקשורת, באינטר-קונטיננטליות ובאווירה האקדמית האופפת את הקרן וארגוניה. המודעה שפרסמה הקרן, ובה התגאתה על תמיכתם של "אנשי רוח וחברה בולטים", רק הוסיפה לדימוי זה של ארגון הנהנה מתמיכה אוטומטית מצד האליטות.


דימוי של מפלגת שלטון מבוהלת
אין להתפלא כי הדברים אינם מניחים את דעתם של אחדים בציבור, אותו ציבור המתכנה בפשטות "העם", המקים מתוכו כעת כוח אזרחי תוסס, דל-אמצעים ביחס למשאבים האינסופיים שעומדים לרשות הקרן, אשר באבחה קלה של מניין הערות שוליים בדוח גולדסטון, סודק באחת את ההגמוניה של הקרן החדשה לישראל ותומכיה. הקרן הזאת היא כבר מזמן לא חבורת אקטיביסטים המפעילים מדירת מרתף פעילים חברתיים בעיירות פיתוח. ברבות הדולרים, היא נעשתה לתאגיד מבוצר החולש על משאבים שיכולים להפעיל מיניסטריון. האין זאת אלא טבעי, מתבקש ודמוקרטי כי יקום מישהו וישאל מנין הכסף ומה בדיוק עושים בו?

מזהירים אותנו כי ב"אם תרצו" מתנגדים ל"כל צורה של ביקורת על ישראל". לא ידעתי כי הקרן החדשה לישראל עוסקת במישרין בביקורת המדינה או אף מוסמכת לעסוק בכך. לתומי חשבתי שהיא עוסקת בחיזוק הדמוקרטיה ובתמיכה בארגונים חברתיים, שמהם משתמעת ביקורת.

מכל מקום, קראתי את התחקיר של "אם תרצו", וגם את אלה של NGO Monitor ואחרים. אין שם קריאה להגבלת חופש הביטוי, וגם אם תרצו, לא תמצאו בכתובים ולו תביעה אחת קלושה להשתקת ביקורת. יש שם ערעור שיטתי ומגובה בתימוכין על מעשים,
לא על דעות. יש שם הטלת ספק מדירת שלווה לגבי מהימנות המידע שזורם ממקורות מפוקפקים ישירות לדוח מגמתי שארגוני הקרן היו בין הדוחפים לחיבורו. יש שם אינפורמציה מטרידה על קואליציות והתקשרויות בין ארגוני הקרן לתנועות, שדולות ואף ממשלות בעלות אינטרס פוליטי מובהק ועמדות אנטי-ישראליות מוצהרות. יש שם שאלות נוקבות על עצם זהותה של "החברה האזרחית" שאותה מתיימרת הקרן לייצג, מטעם מי, בכספו של מי?

זו שעתה של הקרן לתת תשובות קונקרטיות לגופו של עניין, ולהפסיק לפטור את הביקורת כלפיה במונחים כמו "הסתה" ו"הכפשות". בחברה דמוקרטית, לפחות בזו שאותה מתיימרת הקרן החדשה לישראל לייצג, מותר וראוי לבקר בחריפות מגה-ארגונים עתירי משאבים שלפעילותם ולמעשיהם יש השלכות מיידיות ומרחיקות לכת על עיצוב אופייה של החברה ועל דימויה של מדינת ישראל בעולם. "הזעם הקדוש" וטרמינולוגיית יום הדין כלפי חבורת הצעירים החברים ב"אם תרצו" אינה משרתת יפה את יחסי הציבור של הקרן. במידה רבה, היא רק מוכיחה את טענותיהם ומצמיחה לקרן דימוי של מפלגת שלטון מבוהלת, המאבדת עשתונות בהתקרב היום שבו תאמר לה החברה האזרחית מה היא באמת חושבת עליה.