פרשה, שבמרכזה עומדת סקרלט ג'והנסון בתור הפרזנטורית של חברת "סודה־סטרים" הישראלית, הביאה למסע צלב מטעם ארגונים אנטי־ישראליים ותומכי קמפיין ה־BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל), שמטרתו לשכנע את השחקנית לפרוש מהתפקיד ולהתנצל על בחירתה. זאת, מפני שאחד ממפעלי סודה־סטרים נמצא במישור אדומים, מעבר לקו הירוק.

כמו כן, ארגון הסיוע הבינלאומי, אוקספם, אשר ג'והנסון שימשה שגרירתו כמה שנים, חבר לביקורת ופירסם הצהרה שלפיה הארגון מכבד את בחירותיו האישיות של כל שגריריו, אך מתנגד "לכל סחר עם ההתנחלויות הישראליות" בשל היותן "בלתי־חוקיות" וכי הן "שוללות את זכויות הפלשתינים".

ג'והנסון מצידה סירבה להתנצל והגיבה כי "מעולם לא התכוונתי להיות הפנים של כל תנועה שהיא, חברתית או פוליטית… חברת סודה־סטרים היא חברה שאינה רק תורמת לאיכות הסביבה, אלא גם בונה גשר לשלום בין ישראל לפלשתין".

בתגובה לאוקספם אמרה: "אני עומדת מאחורי המוצרים של סודה־סטרים וגאה בהישגיי במסגרת אוקספם… אני שמחה שהנושא הזה הואר באור אחר בתקווה שקולות נוספים יתרמו לדיון ולשיחות על פתרון שתי המדינות בעתיד הקרוב". לבסוף הודיעה ג'והנסון כי היא מפסיקה את פעילותה כשגרירת אוקספם בעקבות "חילוקי דעות משמעותיים בנוגע לחרם ולסנקציות".

זו אינה הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שבה גורמים אנטי־ישראליים דוחקים באנשי ציבור ובמפורסמים להחרים את ישראל. מאמצים שכאלה הופנו גם כלפי הזמרות אלאניס מוריסט ואלישה קיז לפני הופעותיהן בישראל, אך לא נשאו פרי. לעומת זאת, אלביס קוסטלו והפיקסיז ביטלו בעבר את הופעותיהם בארץ בגלל לחץ של גורמי BDS.

קמפיין ה־BDS החל ב־2005 כטקטיקה של מלחמה פוליטית נגד ישראל, המבוססת על ניצול ערכי זכויות אדם. הרטוריקה של פעילי ה־BDS כוללת השוואות מרושעות לאפרטהייד, האשמות שווא בדבר "פשעי מלחמה" והפרות של המשפט הבינלאומי על ידי ישראל. אף על פי שהקמפיינים מבטאים במקרים רבים התנגדות לכיבוש ולבניית ההתנחלויות, בפועל, מובילי הקמפיינים דוחים את הזכות היהודית להגדרה עצמית, ללא קשר לגבולות. הקמפיין הרדיקלי תומך ב"זכות השיבה" ובפתרון של מדינה אחת, כלומר, חיסול ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המתקפה על ג'והנסון נובעת מהטענה שתאגיד סודה־סטרים תורם לכיבוש, אך מתעלמת מהעובדה שאותו מפעל במישור אדומים מספק פרנסה מכובדת ותנאים הולמים לכ־550 עובדים פלשתינים.

מטרות הקמפיין ברורות וידועות, אך מדוע ארגון סיוע כמו אוקספם, הנאבק "בעוני, בסבל ובחוסר צדק", מתנגד להשתתפות שגרירתו בפרסומת המדוברת? ובכן, אוקספם מעביר סכומי עתק בכל שנה לארגונים לא־ממשלתיים המתנגדים למדיניות הישראלית ואף מקדמים BDS בעצמם. ב־2013 העביר הסניף ההולנדי של אוקספם (אוקספם נוביב) 406,300 שקלים לארגון "קואליציית נשים לשלום", מיוזמי קמפיין "מי מרוויח מהכיבוש?" שנוסד כ"תגובה לקריאה הפלשתינית לחרם, למשיכת השקעות ולסנקציות (BDS) נגד ישראל", המשמש מאגר מידע לאיתור מטרות לפעילי החרם. כמו כן, אוקספם נוביב הוא תורם קבוע של המרכז הפלשתיני לזכויות אדם (PCHR) – ארגון מוביל בלוחמה המשפטית נגד ישראל, המנסה להביא למעצרם של בכירים ישראלים בחו"ל. ארגון זה מאשים את ישראל באפרטהייד, בטיהור אתני ובפשעי מלחמה ומתייחס להתקפות על אזרחי ישראל כ"התנגדות". לא ברור כלל כיצד מימון ארגונים דוגמת אלה תורם לביעור תופעות העוני והרעב העולמי.

מטרותיו המוצהרות של אוקספם מעוררות הערצה, אך הפוליטיזציה שלהן מטרידה ומעוררת סלידה. מצער שארגון סיוע מהגדולים והמשפיעים בעולם נוהג במוסר כפול בכל הנוגע לישראל. ג'והנסון השכילה להבין זאת כאשר סירבה להמשיך להיות הפנים של ניצול נושאים הומניטריים לצרכים פוליטיים.

הכותבת היא חוקרת במכון המחקר NGO Monitor