שנת 2014, עיירה קטנה בגרמניה. שוטר עונה לשיחת טלפון שבה מדווח כי שלושה אנשים ניסו להצית בית כנסת. שנתיים לאחר מכן, בית משפט פוסק כי האירוע אינו נופל תחת ההגדרה של פשע שנאה או אנטישמיות, וכי השלושה בסך הכל ביקשו למתוח ביקורת נגד פעולותיה של ישראל בעזה. אירוע זה מצטרף לעוד עשרות אירועים דומים בתקופה האחרונה, בהם תקיפות אנטישמיות סווגו כמעשי אלימות רגילים. אם כך, מדוע קשה לאירופים לגנות אירועי אנטישמיות רק משום שאין בהם סימני אנטישמיות קלאסית, הכוללים צלבי קרס ודימוי של יהודים בעלי אף ארוך וצמאי כסף ששולטים בעולם?

לפי סקר שפורסם ב־2019 מטעם הליגה נגד השמצה, לאחד מתוך ארבעה אירופים יש גישה שלילית כלפי יהודים. זו אינה רק אנטישמיות מוצהרת וחסרת בושה, אלא תופעה גוברת אצל חלק לא קטן באוכלוסייה שכלל לא יודע מהי אנטישמיות. כאן בדיוק מתעצמת חשיבותה של הגדרת האנטישמיות מטעם הברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA). הברית מהווה קואליציה בין־ממשלתית בה חברות 33 מדינות, והיא הוקמה על בסיס ההנחה שכל המדינות החברות בה מבינות את החשיבות של תיאום בינלאומי ושיתוף פעולה בנושאים כמו חינוך השואה ומאבק באנטישמיות.

למאמר המלא של אולגה דויטש במעריב