'ללא משוא פנים' הוא עיקרון חשוב בחוקת היסוד של ארגון זכויות האדם 'אמנסטי אינטרנשיונל' בישראל. הקווים המנחים של הארגון מצהירים כי "תכנים תקשורתיים שמופקים על ידי הארגון צריכים להיות הוגנים ואובייקטיבים".

הטענה כי אמנסטי פועלת באובייקטיביות היא הבסיס למוניטין של הארגון כאחד ממקדמי זכויות האדם החשובים בעולם. עם זאת, במקרה של ישראל, אמנסטי מתעלמת מערכיה ובמקום זאת מאפשרת לאנשים עם אג'נדה מוטה להפיק את דוחותיה.

ההטיה ניכרת בדוח האחרון של אמנסטי (יוני 2012) בנושא שימוש במעצר מנהלי על ידי מדינת ישראל. בהודעה לעיתונות שפורסמה ימים מספר לפני הדו"ח, צויינו שני אנשי קשר בעלי ניגוד אינטרסים מובהק – דבורה היימס וסלאח חיג'אזי.

היימס הצטרפה לאמנסטי ב-2010 לאחר פעילות פרו-פלשתינית רבת שנים. ב-2001 היא התנדבה כ'מגן אנושי' בבית ג'אלה, על מנת למנוע מצה"ל מלהגיב על ירי נשק קל שבוצע בידי תושבי בית ג'אלה לעבר אזרחים בירושלים.

חיג'אזי, פלשתיני יליד ירושלים, עבד כאחראי על יחסי הציבור במשרד לתכנון ברמאללה, ושמו מופיע כדובר של  הארגון 'קול אחר' תחת סיסמת הארגון "התנגדו! החרימו! אנחנו האינתיפאדה!"

לחיג'אזי יש ניגוד אינטרסים בייחוד כאשר מדובר במעצר מינהלי. במרץ 2011, בתפקידו כחוקר ב-Human Rights Watch, הופיע באו"ם ותיאר כיצד אביו נעצר, לכאורה, על ידי הרשויות בישראל "כאשר הצבא הישראלי לא הצליח למצוא את שכנו הפעיל". כיצד חיג'אזי יכול להיות אובייקטיבי, כאשר הוא טוען שהוא קורבן של המדינה שאותה הוא אמור לחקור?

אלה אינם העובדים היחידים באמנסטי שהם בעלי דעה מוטה נגד ישראל. באוגוסט 2010 המנהל של אמנסטי פינלנד, פרנק ג'והנסון, קרא לישראל "מדינה מטונפת". בכיר נוסף, כריסטיאן בנדיקט, התראיין והסביר שהקונפליקט הערבי-ישראלי נגרם על ידי "ארצות הברית, שמשחקת בשני הצדדים, הערבי והישראלי, על מנת להפיק כסף, כוח ושליטה… וישראל תמיד לוחצת על כפתורים על מנת לגרום לכל המדינות הערביות לחוש חסרות בטחון, כתוצאה מכך הן קונות נשק ממדינות אחרות ומספקות רווח לתעשייה אדירה זו".

ביקורת על המחבר במקום ביקורת על הטיעון אינה נחשבת לדבר הוגן, אך במקרים בהם ההטייה האידיאולוגית כה מובהקת, היא מעצבת מחדש את הקונטקסט של הדיון עד כדי כך שהיא מעקרת אותו.

כך, לדוגמה, בדו"ח השנתי של אמנסטי לשנת 2012, בחלק שעוסק בישראל, ישנה התייחסות לפלשתינים "שירו טילים ומרגמות ללא הבחנה לתוך דרום ישראל, הרגו שני אנשים וסיכנו חייהם של אחרים" (עמ' 267).

ה'אחרים' שמוזכרים בסוף המשפט הם יותר ממיליון ישראלים שנאלצו לחיות עשר שנים בפחד מתמשך מטילים שנורים עליהם ועל ילדיהם. לא מפתיע שניסוח זה מגיע מפעילה פרו-פלשתינית כמו היימס, עובד לשעבר של הרשות כמו חיג'אזי, או חובב תיאוריות קונספירציה כמו בנדיקט.

כאשר שורותיהם של ארגוני זכויות אדם מלאים באנשים בעלי אג'נדה פוליטית צרה, הם לא מסוגלים לקיים את המנדט שלהם. הבחירה של אמנסטי למנות לצוות המחקר שלו חוקרים מוטים, הפכה את הארגון ללא רלוונטי לקידום זכויות אדם באזור.

מי שמקדש את זכויות האדם, אמור לזעוק בגלוי נגד החטיפה הפוליטית של אחד מהארגונים הלא-ממשלתיים החזקים בעולם.