ה'חזרה בתשובה'של השופט ריצ'רד גולדסטון לא הייתה תוצאה של התגלות פתאומית או תהפוכות לב. קדמה לה עבודה מאומצת של ממשלת ישראל ושל גופים פרטיים שחשפה את אמינותן הרעועה של העדויות וההאשמות שעליהן מבוסס הדו"ח. בספטמבר 2009 כינס השופט ריצ'רד גולדסטון מסיבת עיתונאים טלוויזיונית במטה האו"ם שבניו־יורק כדי להציג את דו"ח "ועדת החקירה" שבראשה עמד. 18 חודשים לאחר מכן, במאמר דעה ב'וושינגטון פוסט', הוא התכחש ל"דו"ח גולדסטון", שבשימוש בשמו ובמוניטין שלו האשים לשווא את ישראל ב"פשעי מלחמה" בזמן המלחמה בעזה, כולל בהתקפות מכוונות נגד אזרחים. "אם הייתי יודע אז את שאני יודע כעת, דו"ח גולדסטון היה מסמך אחר", הודה. מה הביא להיפוך הדרמטי? הראיות,
בהתבסס על הצהרותיו הפומביות של גולדסטון, מצביעות על כך שהכרה זו לא הייתה תוצאה של התגלות פתאומית או תהפוכות לב, אלא התרחשה באטיות והתעוררה בעקבות כמה גורמים. בעוד רבים מתומכיו הנלהבים ביותר בקרבות הפוליטיים האכזריים הם אידיאולוגים אנטי־ציונים מסורים המבקשים להביא לחיסולה של ישראל, גולדסטון לא נמצא באותה קטגוריה. כחבר לשעבר בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית בירושלים, גולדסטון עומד על כך שמחויבותו לריבונות היהודית איננה מתפשרת. אף על פי כן, הוא ראה כיצד הדו"ח שלו הפך להצדקה
העיקרית להתקפות המתמשכות נגד המדינה היהודית, כולל באמצעות לחץ לקמפיינים של חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS). ברור שהוא חש אי־נוחות גוברת בנוגע לשימוש בדו"ח שלו כמרכיב מרכזי ב'שבוע האפרטהייד הישראלי' ובהסתה של פעילים אנטי־ישראלים, כגון באתר "האינתיפאדה האלקטרונית". מסקנות הדו"ח נוצלו כ"הוכחות" ל"פשעי מלחמה" ישראליים ול"אפרטהייד", ולאחרונה אף בהחלטת אוניברסיטת יוהנסבורג להחרים את אוניברסיטת בן־גוריון.

הביטחון התערער
בו בזמן התעמת גולדסטון עם עדויות גוברות שחשפו כיצד ההאשמות המשפטיות והעובדתיות שצוטטו בדו"ח, שסופקו על ידי ארגונים לא ממשלתיים, היו בלתי אמינות, בלתי ניתנות להוכחה, ולעתים אף מזויפות. מאות "הפניות" בדו"ח (לעתים גם סותרות) מועתקות מטענות בלתי ניתנות להוכחה שהומצאו על ידי קבוצות אנטי־ישראליות שמשתמשות בזכויות האדם ובמשפט הבינלאומי ככלי נשק המכוונים נגד ישראל. אלה כוללים כוחות־על ב ינלאומיים כגון 'משמר זכויות האדם' (Human Rights Watch) ו'אמנסטי אינטרנשיונל'; קבוצות ישראליות
שממומנות בידי ממשלות אירופיות והקרן החדשה לישראל ( NIF ) כגון 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ו'עדאלה', וכן ארגונים פלשתיניים כמו 'המרכז הפלשתיני לזכויות האדם' ו'אל־חק'.
פירוק ההאשמות הללו החל עם הניתוח המפורט של NGO Monitor מיד לאחר פרסום הדו"ח. את המגמה הזאת המשיכו אנשים וגופים נוספים, וניסו לחשוף את האשמות השווא:  השגריר לשעבר דורי גולד, בדיון עם גולדסטון באוניברסיטת ברנדייס; אלן דרשוביץ, במהלך מצגת באוניברסיטת פורדהם (שגולדסטון בחר לא להשתתף בה); הפרופסורים אבי בל ופיטר ברקוביץ', באירוע של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת סטנפורד; ממשלת ישראל, בפרסומים שהדגימו את הטבע הכוזב של טענות הקשורות לתקריות פרטניות; וכמה אקדמאים במאמרים מלומדים. במאמרו ב'וושינגטון פוסט' הכיר גולדסטון בכך שלוועדה לא היו ראיות לתמוך ב"האשמות של כוונה מראש מצדה של ישראל לפגוע באזרחים", וכי "החקירות שפורסמו על ידי הצבא הישראלי… מצביעות על כך שאזרחים לא נפגעו במכוון כחלק ממדיניות". התוצאה של כל הפעולות הללו היאשביטחונו הראשוני וחסר הגבולות של גולדסטון בנכונות הדו"ח שנושא את שמו וגם בבני בריתו, הארגונים הלא־ממשלתיים – פחת במהירות בחודשים האחרונים. בסדרת הופעות פומביות בקליפורניה, גולדסטון הרחיק את עצמו באטיות הן מן הדו"ח והן מתומכיו הנלהבים ביותר. בשיחה באוניברסיטת סטנפורד בחודש ינואר הכיר גולדסטון בכך שמועצת זכויות האדם של האו"ם, שמינתה אותו לעמוד בראש החקירה, היא מוטה נגד ישראל: "הם ממהרים באופן חוזר ונשנה להעביר החלטות וגינויים לאור הפרות זכויות אדם לכאורה שביצעה ישראל, אולם מתעצלים לפעול באופן דומה לאור הפרות חמורות אף יותר של מדינות אחרות".
גולדסטון חזר על הודאה חשובה זו בכמה הרצאות אחרות, כמו גם במאמרו האחרון, שבו הכריז כי "אי אפשר לפקפק" בהיסטוריית ההטיה של מועצת זכויות האדם של האו"ם. אולי הוא גם הבין שהוא נבחר משום שמועצת זכויות האדם ביקשה למנות,כפי שהעריך מייסד HRW רוברט ברנסטין, "יהודים בולטים הידועים בהשקפותיהם נגד ישראל שיעמדו בראש החקירות".


השפעת הרצח באיתמר

נאומיו האחרונים של גולדסטון כללו גם תשומת לב גדולה יותר להתקפות הטרור הפלשתיניות נגד ישראל, אשר לרוב הוזנחו בדו"חות האו"ם על המלחמה בעזה. לדוגמה, כאשר זכה בפרס מטעם הקבוצה היהודית־אמריקנית הקיצונית הידועה בשם 'תיקון' על תפקידו בחיבור הדו"ח שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה, נאומו של גולדסטון התעלם מנושאים אלו ובמקום זאת גינה את הרצח באיתמר ואת התקפות הרקטות של חמאס. גם מאמר הדעהשלו הרחיב נושאים אלו: "לכל הפחות קיוויתי שלאור הממצאים הברורים, שלפיהם חברי הארגון ביצעו פשעי מלחמה רציניים, חמאס יפסיק את התקפותיו. למרבה הצער, לא כך היה. מאות רקטות ופצצות מרגמה נורו לעבר מטרות אזרחיות בדרום ישראל… לבסוף, ייתכן שהבקשה מחמאס לחקור את עצמו
הייתה מיזם מוטעה. בנוסף, מועצת זכויות האדם צריכה לגנות את הטבח קר־הדם והבלתי נסלח של זוג ישראלי צעיר ושלושה מילדיהם הקטנים במיטותיהם, שהתרחש לאחרונה". באופן אירוני, המהפך של גולדסטון זכה לתמיכה בתוך האו"ם, בוועדה אחרת של מועצת זכויות האדם, "ועדת המעקב של גולדסטון", שבראשה עמדה השופטת הניו־יורקית מארי מקגואן דיוויס ומטרתה הייתה לעקוב אחר הציות להמלצות דו"ח גולדסטון. דו"ח הוועדה, שפורסם במארס, ימים מועטים לפני מאמרו של גולדסטון, גילה כי "ישראל הקדישה משאבים משמעותיים על מנת לחקור למעלה מ־ 400 האשמות של התנהגות מבצעית לא הולמת בעזה", בעוד "חמאס לא ביצע שום חקירה בנוגע לירי הרקטות ולהתקפות המרגמות לעבר ישראל". בזמן שההבחנה המוסרית הבסיסית בין ישראל לחמאס הפכה לבלתי אפשרית להכחשה, אפילו בתוך המעגלים של מועצת זכויות האדם, "חזרתו בתשובה" של גולדסטון הפכה לנסבלת יותר. יש כמה השלכות למהפך של גולדסטון, ולא רק בתחום הדיפלומטי, אולם חשוב גם לציין את ההתפתחות בממד ה"עוצמה הרכה" של הסכסוך הערבי־ישראלי. כפי שכבר צוין, קבוצות שדולה פוליטיות שיחקו תפקיד מרכזי בגיבוש ההאשמות המופיעות בדו"ח גולדסטון, ולאחר מכן בקידום מסקנותיו המוטות. כעת, באופן מכריע, מאמרו של גולדסטון חשף את האידיאולוגיה
ואת הניצול הלא־מוסרי של זכויות האדם בקמפיינים של הארגונים הלא־ ממשלתיים. האם גם הארגונים ימשכו אתידיהם מדו"חותיהם בנוגע למלחמה בעזה? האם הם יכלכלו בזהירות
יתרה את הצהרותיהם בעתיד בקשר לסכסוך? והאם התקשורת תמשיך לחזור בעיוורון על טענות הארגונים הלא־ממשלתיים ללא אימות עצמאי? תהליך הדה־לגיטימציה של ישראל, שלא התחיל בדו"ח גולדסטון וגם לא ייפסק לאחר מאמרו, הוא סוגיה עיקרית שעמה יש להתמודד בימים אלו. יש לקוות שהכרזתו של גולדסטון תגרום ללחץ מתמשך על ארגונים רבים להודות שהאשמותיהם נגד ישראל היו בלתי מבוססות, תשיב את מאזן הכוחות במלחמה זו, ותחזיר את העיסוק במוסר ובזכויות האדם האוניברסליות אל מחוץ להקשר הפוליטי של הסכסוך
הערבי־ישראלי.


פרופ' ג'ראלד מ' שטיינברג הוא נשיא NGO Monitor ומלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן