בין טרור לזכויות אדם, בין חמאס לישראל
ביום ראשון האחרון פרסמתי מאמר תחת הכותרת: "מחבר הדוח נגד ישראל תמך בטבח במינכן". הידיעה עסקה בג'ו סטורק, האיש שהציג בשבוע שעבר את הדוח החמור של HRW (משמר זכויות האדם) על כך ש-12 אזרחים פלסטינים, ביניהם תינוקות, נורו למוות על ידי חיילי צה"ל, למרות שהניפו דגלים לבנים.
המאמר, בגרסתו באנגלית, זכה לתפוצה רחבה ולאזכורים רבים, וכנראה פגע בעצבים מאוד רגישים של הארגון. עד כה נהג הארגון שלא להגיב לטענות על הטיות אנטי-ישראליות. לעיתים תוך זלזול שחצני בטענות. הפעם חרג הארגון מנוהגו. ביום שלישי האחרון שלח סטורק מכתב לעורך "מעריב", ובו הוא מנסה להתמודד עם הטענות שהוצגו נגדו. המכתב יוצג כאן במלואו, גם מטעמי זכות התגובה, וגם כדי להבהיר שהמכתב, למעשה, רק מחזק את הטענות נגד הארגון בכלל, ונגד סטורק בפרט. להלן מכתבו של סטורק במלואו, תוך העמדת הדברים על דיוקם.
"ממשלת ישראל ובן-דרור ימיני מאמצים את גישת "הרוג את השליח" כאשר זה נוגע להפניית ביקורת דקדקנית על פעולות צה"ל בעזה. במקום להתמודד עם הטענות המפורטות, הם מפיצים דיס-אינפורמציה מרושעת עליי ועל HRW".
סטורק צודק. צריך לעסוק במסר, ולא בשליח. אלא שלפעמים, במקרים קיצוניים, יש מקום להעמיד במוקד דווקא את השליח. נניח שפעיל לשעבר בקו-קלוקס-קלן היה מפרסם דוח נגד האפרו-אמריקנים. האם הדוח היה חשוב, או שמא השליח?
ההשוואה אינה רחוקה מהמקרה הנוכחי. סטורק התנגד להכרה בישראל, עודד את מדינות ערב להיאבק בישראל והיה ממייסדי (!) גוף שגילה אהדה לטבח הספורטאים הישראלים במינכן. סטורק גם המליץ על פרישת האגף השמאלי, אם יחליט אש"ף לנהל מו"מ עם ישראל. האם מותר לפקפק בהגינות של אדם כזה?
המטרה סומנה מראש
"ב-13 באוגוסט פרסם HRW דוח שפירט מקרים שקרו בינואר, שבהם חיילים ישראלים ירו באזרחים פלסטינים אשר הניפו דגל לבן, כדי לסמן את היותם אזרחים. דוברי הממשלה ביקשו לבטל את הדוח על ידי הטענה שמדובר בארגון שמוטה נגד ישראל. אך עד לרגע זה לא פורסמה ביקורת על העובדות בנוגע לשבעה מקרים בדוח, שבהם חיילים ירו והרגו 11 אזרחים לא חמושים, ובכלל זה ארבעה תינוקות וחמש נשים".
ובכן, מתברר ש-HRW ביצע עבודה רשלנית ולא רצינית. כל המקרים המופיעים בדוח היו ידועים לצה"ל. הדוח עצמו לא הוסיף דבר. גם הטענה ש"לא פורסמה ביקורת על העובדות בנוגע ל-7 מקרים" היא שקר גמור. להפך. לגבי 5 מתוך 7 המקרים הוחלט על פתיחה בחקירה של מצ"ח, עוד לפני, וללא קשר, עם הדוח של HRW. כלומר, צה"ל מבצע בדיקה רצינית. אם יש חריגות – הן נבדקות לגופן.
נעבור לדוח עצמו. אחד הסיפורים המרכזיים בדוח נוגע למשפחת עבד רבו, ששלוש מבנותיה נורו בדם קר, למרות שהניפו דגל לבן, ולמרות שלא הייתה כל לחימה באזור. המקרה פורסם בהרחבה בעיתונים רבים בעולם.
בדיקה של תמר שטרנהל מ"קמרה" מצאה סתירות מהותיות בעדות בני המשפחה והשכנים. הבדיקה של שטרנהל הייתה הרבה יותר קפדנית, מפורטת ומדוקדקת, והיא פורסמה ב-4.2.09 – הרבה לפני פרסום הדוח של HRW. אלא זה לא השפיע על הדוח. משום שהדוח אימץ את מה שנוח לו, תוך התעלמות מעדויות סותרות, ובכלל זה, תוך הסתרת עדות שנמסרה ל"טיים מגזין" – המוכיחה שהחמאס המשיך לירות מאזור האירוע.
כך גם סרטי וידאו שבהם נראו אנשי חמאס משתמשים בילדים כמחסה אנושי, או הסתתרות בקרב משפחה שמניפה דגל לבן. הדברים הללו פורסמו אפילו ביו-טיוב. האם יש על כך מילה אחת – אחת! – בדוח של HRW? לא ולא. באותו וידאו, כדאי לציין, המחבל מסתתר בבית בו האזרחים מניפים דגלים לבנים. המחבל נתפס. האזרחים לא נפגעו. ממצאי הסרט לא הופרכו בדוח של HRW.
אלה אינן התעלמויות מקריות. משום שכאשר המטרה סומנה מראש – דה-לגיטימציה של ישראל – העובדות לא יבלבלו את סטורק ואנשיו. עדויות הסותרות את ממצאי HRW, ובכלל זה עדות מצולמת, אינן זוכות להתייחסות. אבל עדויות של פלסטינים שחיים בצל משטר האימים של החמאס הופכות לאמת עליונה. האם אלה עדויות רציניות? גם "קמרה", כאמור, וגם NGO Nonitor הגיבו לכך, והפריכו את טענות HRW. אך סטורק מתעלם. זו דרכו.
נגד ישראל פורסמו טענות רבות. ישראל לא התעלמה. להפך. רבות מהטענות זכו להפרכה מפורטת בדוח מפורט, 163 עמודים, של משרד החוץ הישראלי, שפורסם ב-29.7.09. הדוח של HRW, שפורסם שבועיים לאחר מכן, מתעלם מרובן. בדיוק כפי שסרט הווידאו זכה להתעלמות. בדיוק כפי שההפרכה של עדויות בני משפחת עבד רבו הייתה גלויה וזמינה. כי זו דרכו של HRW. שהרי סטורק אינו מעוניין בבדיקה. הוא רוצה דה-לגיטימציה.
כמו הקו-קלוקס-קלאן לאפריקאים
"במקום להתמודד עם המחקר שלנו, מר ימיני עבר להתקפה אישית עליי, שהממשלה הישראלית תרגמה בצייתנות והפיצה. הציטוטים שהוא מייחס לי הם מלפני שלושים שנה. את רובם אינני מזהה, והם מנוגדים לדעות שאני מביע כבר עשורים. למשל, ציטוט סלקטיבי מתוך מאמר בלתי חתום מלפני 37 שנים, כאשר הייתי אחד משבעה מתנדבים שעמדו מאחורי הפרסום. כל עבודתי מאז מראה שמעולם לא תמכתי בהתקפה מעין זו. קרוב לארבעים שנה אני מתעד, כותב ומדבר נגד עוולות של ממשלות וארגונים לא מדינתיים חמושים במזרח התיכון.
"עבודה זו זמינה ברצון לכל דורש, כולל במגזין שערכתי מאז 1995, וב-HRW מאז – אך מר ימיני לא כלל הצהרות אלה, משום הם לא תמכו בטענות שלו. אם הוא היה מעיין במאות ההצהרות, המאמרים והדוחות שכתבתי מאז שנות השבעים, הוא היה מוצא חשיפה על המשטר הרצחני של סדאם חוסיין ואת הדוח על פשעי מלחמה של מתאבדים פלסטינים. הקדשתי את חיי הבוגרים להגנת זכויות אדם לכל ולמאבק ברעיון שמותר לתקוף אזרחים מסיבות פוליטיות. מעריב ומר ימיני חייבים לי התנצלות".
ובכן, מתברר שסטורק לא מכחיש אף אחת מהטענות שהעליתי. הוא רק טוען שמדובר בהתבטאויות שלו מלפני שנים רבות. האם התנער סטורק מהעבר המאוד בעייתי שלו ב-MERIP? ובכן, במאמר שפרסם בשנת 1993, על יחסי ארה"ב וישראל, מביע סטורק עמדות דומות מאוד לאלה שהביע בימים שבהם היה ב-MERIP. ובנוסף, הערות שוליים רבות באותו מאמר מפנות את הקוראים לדברים שנכתוב ב-MERIP, בשנים קודמות. כלומר, לא רק שאין מדובר בתפנית, אלא בהתבססות ובהמשך לעבר. ויובהר סטורק היה לישראלים, בדיוק מה שהיה פעיל של ה-KKK לאפרו-אמריקנים.
נמשיך. סטורק טוען ש-HRW פרסם גינויים לסדאם חוסיין ולמתאבדים פלסטינים. אכן כן, היו עוד דוחות. אלא שהדוחות הללו אינם עומדים במבחן המידתיות. מתוך אינספור הפרות של זכויות אדם בעולם, שבהן ישראל תופסת מקום שולי וקטן, מוצא לנכון HRW לפרסם אינספור דוחות על ישראל דווקא. דיס-פרופורציה שמעידה על סימון מטרה. ובכלל, היגיון מיוחד יש לסטורק. גם כאשר מפרסם HRW גינוי לפעילות פלסטינית, סטורק מוסיף הבהרות משלו: "זה קורה משום שהפלסטינים למדו את שיטות הפעולה הללו מישראל" (דיווח של ה-BBC משנת 2001).הנה כי כן, סטורק של העבר אינו שונה מסטורק של ההווה.
גולת הכותרת של סטורק היא בעניין התמיכה המשתמעת שפרסם MERIP בעקבות הטבח במינכן: הייתי "אחד משבעה מתנדבים", הוא מנסה לטעון. לא מדויק. סטורק היה אחד ממייסדי MERIP, והעורך הראשי של כתב העת שפרסם את הודעת התמיכה בטבח. חבל שסטורק אינו קורא את קורות החיים שלו כפי שהן מופיעות באתר הרשמי של HRW. זה מופיע שם. סטורק אינו מציג שום ציטוט המוכיח את טענתו על כך שמדובר ב"ציטוט סלקטיבי". הרי הקביעה שהפעולה היא בגדר "עידוד מוסרי" לפלסטינים היא חלק מרצף של התבטאויות אחרות, ובתוכן התנגדות להכרה בישראל, עידוד מדינות ערב למאבק בישראל, ועוד ועוד.
מועצת זכויות המדינות החשוכות
אני מאמין שסטורק לא היה מפרסם היום הודעת תמיכה בטבח ספורטאים. אלא שסטורק רק עבר מהדרגה העליונה בסולם האנטי-ציוני לדרגה אחת למטה. אבל הוא עדיין באותו סולם. הוא היה ונשאר במחוזות של השמאל האנטי-ישראלי.
בקרוב יתפרסם ספר של NGO Monitor ופרופסור ג'רלד שטיינברג, שמנתח עשר שנים של פרסומי HRW ואנשים שעומדים מאחוריהם, וביניהם סטורק עצמו. אלא שסטורק מצוי מעל הביקורת. אפשר להניח שהוא גם לא עיין בתגובה המפורטת של NGO Montior לדוח של HRW.
זה מאפשר לסטורק לטעון שאין תגובות. זו דרכו. כאשר פרסם שטיינברג בעבר ביקורת נוקבת ועניינית, הגיב סטורק באמירה שחצנית שהוא כלל אינו מעיין בביקורת נגדו.
ישראל, בניגוד לסטורק, מעיינת בביקורת נגדה. היא בודקת את עצמה. לא כל ביקורת על ישראל ראויה לפסילה. ישראל עושה גם טעויות. אך סטורק הוא אישיות מיוחדת. הוא גם אנטי-ישראלי רדיקלי, הוא גם לוקח לעצמו את הזכות לבקר את ישראל, הוא גם פוסל כל עדות שאינה מתאימה לו, הוא גם לא מוכן לעיין בתגובות על הדוח שהוא מוציא, והוא גם לא מוכן להיות מבוקר. האם אפשר לקנות "ביקורת" של אדם כזה?
סטורק אינו לבד. כאשר החל לעבוד ב-HRW לא הייתה לו מומחיות מיוחדת בתחום. הכשרתו היחידה הייתה סדרה של פרסומים עוינים באופן קיצוני לישראל. זה לא מפתיע. גם ראש חטיבת המזרח התיכון, שרה לאה ויטסון, הגיעה ל-HRW לאחר שהייתה חברה בגוף פרו-ערבי. זה לגיטימי. האם יש סיכוי שמישהו מהליגה נגד השמצה יתקבל ל-HRW?
זכויות האדם בעולם בבעיה. מועצת זכויות האדם של האו"ם הפכה למועצת הזכויות של המדינות החשוכות. לסעודיה, איראן, לוב וסודן יש רוב אוטומטי. מול גופים כאלה היו אמורים לעמוד ארגונים לא ממשלתיים, כמו HRW. אך בפועל קרה דבר הפוך. ויטסון נסעה לאחרונה לסעודיה, כדי לגייס כספים ל-HRW והם אפילו אינם מבינים שהם בבעיה.
כך הפכו הגופים הלא ממשלתיים את העוינות לישראל לעיקר. הם מוטים באופן קיצוני, מעמידים את ישראל בשורה אחת עם סודן, ומפרסמים גינויים רפים לתעשיית המתאבדים והרקטות, כדי לצאת ידי חובה.
משתפים פעולה עם הפשע
ישראל מתמודדת עם שלטון החמאס, גוף שהאמנה הרשמית שלו היא הדבר הקרוב ביותר לאידיאולוגיה הנאצית. מדובר בגוף שדוגל בהשמדת מדינת ישראל, ברצח בזדון של אזרחים ישראלים, בשנאת יהודים, באשר הם יהודים, ורבים מדובריו מדברים באופן גלוי ופתוח על השתלטות על המערב. איך בדיוק אמורה מדינה דמוקרטית להתמודד עם ישות כזאת, שכולה אידיאולוגיה של שנאה, רצח והסתה? מדוע מותר לאירופה להיאבק באמצעים קשים הרבה יותר בטליבאן – שמאיים הרבה פחות על גרמניה או ספרד – אך לישראל אסור להיאבק בגוף כמו החמאס?
מותר לבקר את ישראל. אך HRW איבד את הזכות המוסרית לעשות זאת. מי שקרא בעבר לחיסול ישראל, מי שתומך בעקיפין או במישרין בחרם על ישראל, אינו יכול להפוך למבקר אובייקטיבי. יש צורך במאבק בינלאומי למען זכויות אדם. אלא שגופים כמו HRW פוגעים במאבק החשוב. הם הופכים למשענת של אחד המשטרים החשוכים בעולם.
במקום לומר באופן ברור וחד-משמעי שלמשטר כזה, לאידיאולוגיה כזאת, לישות כזאת – אין זכות קיום, מנהל HRW מאבק שאינו ביקורת על ישראל, אלא השמצה פרועה של ישראל. נכון, יש ביקורת שולית נגד החמאס. אך הביקורת נגד ישראל היא עיקר העיקרים. ולכן, למען החזרת זכויות האדם למקומן הראוי, הגיע הזמן ש-HRW ינקה את שורותיו.
עצם קיומו של גוף כמו החמאס הוא פשע נגד האנושות. סטורק ו-HRW מתקשים להבין זאת. להפך. במתקפתם הבוטה, בדה-לגיטימציה שלהם למדינת ישראל, הם משתפים פעולה עם הפשע הזה.
