נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, סבור כי לישראל תצמח תועלת אם תצטרף כחברה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), שבו תוכל להיאבק למען עמדותיה; מאמר המערכת של "הארץ" ("להצטרף לבית הדין", 6.1) מחרה מחזיק אחריו וטוען, כי הצטרפות כזאת "תציב את ישראל בצד האומות הנאורות". על פי ההיגיון הזה אפשר גם להוסיף ולטעון, כי ישראל שגתה כשסירבה לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון, שפעלה מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם, ועם הליכי בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בעניין גדר ההפרדה.

אף כי ברור שמניעות אותו כוונות טובות, בפועל – קו המחשבה הזה אינו אלא איוולת. הדומיננטיות של המדינות האיסלאמיות והלא דמוקרטיות במערכת הבינלאומית, והפוליטיזציה של הגופים הנ"ל, הן ערובה לכך ששום צדק לא ייעשה כשזה נוגע לישראל או אפילו למדינות נאט"ו. במוסדות שהשחיתות המוסרית פשתה בהם המשפט הבינלאומי וזכויות האדם נהפכו לנשק פוליטי.

האופן שבו טיפל בית הדין הבינלאומי לצדק ב-2004 בתביעה נגד גדר ההפרדה, שמקימה ישראל, הוא דוגמה מאלפת לכך. התביעה נולדה בעצרת הכללית של האו"ם, ביוזמת הליגה הערבית וארגון המדינות האיסלאמיות. ארגונים בעלי עניין, המקבלים מימון אירופי, כמו "בצלם" – בעזרתם של ארגונים לא ממשלתיים כאמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch – מילאו תפקיד מרכזי במהלך הזה.

משפטנים מומחים מתחו ביקורת חריפה על בית הדין, שפעל על פי מנדט פוליטי שנקבע-מראש של האו"ם. בחוות הדעת שהוציא שלל בית הדין את זכות ישראל להגנה עצמית ולא ביטא כל סימפטיה לקורבנות הטרור. הניתוח המשפטי הפשטני שיקף את השפעת הליגה הערבית והארגונים הפוליטיים הלא-ממשלתיים. המניפולציה הפוליטית של ההליך המשפטי חתרה למעשה תחת שלטון החוק ולא עודדה את אכיפתו.

בעיות דומות מאפיינות את התנהלותו של בית הדין הבינלאומי הפלילי. חוקתו של בית הדין בהאג נוסחה סופית ברומא ב-1998, והעניקה לו מנדט לדון ברצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. בית הדין החל לפעול ב-2002. הטענה שלפיה הוא נהפך ל"בית דין אפריקאי", המאפשר לדמוקרטיות מערביות לחמוק ממשפט, איננה מוצדקת. בית הדין נועד להוות מוצא אחרון לדיון בפשעים הגרועים ביותר, ורק במקרים שבהם אין מתקיים משפט הוגן בבתי הדין הלאומיים.

בתחילה תמכה ישראל מאוד ברעיון הקמתו של בית דין בינלאומי, אלא שבמהרה "נחטף" בית הדין על ידי כוחות לא דמוקרטיים. משטרים ערביים ואיסלאמיים הצליחו לשנות את חוקתו באופן שתגדיר את הפעילות ההתנחלותית של ישראל כפשע בינלאומי, בעוד שטרור אינו מוגדר בה כעבירה. פוליטיזציה גלויה זו כפתה על ישראל למשוך את תמיכתה מבית הדין.

בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" לחצה הרשות הפלסטינית על התובע של בית הדין, לואיס מורנו-אוקמפו, לפתוח בחקירה נגד ישראל, זאת אף ש"פלסטין" איננה מדינה ומעשה כזה מהווה הפרה בוטה של אמנת בית הדין. מורנו-אוקמפו הודה שפעל עם הליגה הערבית בעניין זה. גם המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), הממומן בעיקר על ידי ממשלות אירופיות, אמנסטי ו-HRW מעורבים בעניין. המדובר באותם חברי הליגה הערבית, שהציעו מקלט לנשיא סודאן, עומר אל-בשיר, המואשם ברצח עם.

האיזון העדין שפיתח אהרן ברק בתורת המשפט הישראלית, בין שמירה על זכויות אדם לבין צורכי ביטחון, לא זוכה לשום כבוד בקרב חברות הליגה הערבית והארגונים בעלי בריתה, שלתביעותיהם הפוליטיות מוסדות בינלאומיים אינם מסוגלים להתנגד. השתתפות בדיוני ה-ICJ, או שיתוף פעולה עם גולדסטון, לא היו משנים דבר. כל מידע שישרא הציעה בעבר נתקל בזלזול או עוות, כדי שיתאים למסקנות שנקבעו מראש.

סירוב לקחת חלק בפרודיה משפטית מסוג זה אין משמעותו שישראל אינה רגישה למשפט הבינלאומי או לזכויות האדם, או שהיא מנסה לחמוק מחקירה וביקורת. רחוק מכך. בית המשפט העליון בישראל הוא מהמובילים בכל הנוגע לדבקות במשפט הבינלאומי, ואף חסיד של שמירה על זכויות האדם. ואולם, הטענה שישראל תוכל להשיג השפעה כלשהי בגופים שבהם למשטרים לא דמוקרטיים יש עוצמה מופרזת, מבוססת על תקוות שווא המתעלמת מהמציאות העגומה בתחום זה.

פרופ' שטיינברג מאוניברסיטת בר-אילן הוא נשיא NGO Monitor; עו"ד הרצברג היא היועצת המשפטית של הארגון