ב-29 בספטמבר, 1999, התכנסה בחשאיות ועדה של הנציבות האירופית כדי לאשר תקציב בסך חמישה מיליון יורו לארגונים לא-ממשלתיים לטובת "פרויקטים למען שלום במזרח התיכון". הועדה אישרה מספר מענקים, ביניהם ל"תנועת ארבע אימהות" (250,000 יורו) ול"שלום עכשיו" (400,000 יורו), לקידום האג'נדה הפוליטית שלהן בקרב "קבוצה חברתית אשר באופן מסורתי בעלת דעות נגד השלום ומצביעה לליכוד" ובקרב "מהגרים מברית המועצות לשעבר". ארגונים אחרים ברשימה קיבלו גם הם סכומים דומים.

מידע זה זמין לציבור כיוון שפרוטוקול הועדה הסודי הודלף. ומאז, כל המסמכים הקשורים לתהליכי המימון שמעביר האיחוד האירופי לארגונים לא-ממשלתיים ישראליים סווגו כ"סודיים ביותר". אפילו חברי הפרלמנט האירופי אינם מקבלים מענה לשאילתות אותן הם מגישים בנושא.

ב-27 בנובמבר 2012, בית הדין האירופי לצדק דחה את עתירתי במסגרת חוק חופש המידע האירופי, המבקשת לפרסם פרוטוקולים של פגישות והערכות מהעשור האחרון. באופן חריג ביותר, בית הדין הפר את נהליו, לא קיים אף שימוע מאז הגשת העתירה לפני שלוש שנים, וקיבל את הטיעון האבסורדי שחשיפת המסמכים תוביל לאלימות, זאת כדי לשמר את חשאיות המניפולציה שהאיחוד עושה לדמוקרטיה הישראלית, מבלי לבדוק את הטיעונים.

כיצד ניתן להסביר את הסודיות הקיצונית הזו, את היעדר האחריותיות ואת חותמת הגומי של בית הדין? ייתכן כי בכירי האיחוד הבינו שדיון ציבורי יחשוף את בזבוז כספי המסים, במיוחד בתקופת משבר כלכלי. בעוד הסכום המדובר הוא אחד מהסודות הכמוסים, ניתן להעריכו בכ-50 מיליון יורו בשנה. כ-600 מיליון יורו -במשך 12 שנים, ללא כל הוכחה שהכסף סייע לקידום השלום.

ואכן, במקום לקדם שלום, הכסף ליבה את הסכסוך. לדוגמא, תנועת ארבע אימהות השתמשה בכספי האיחוד כדי לממן את הקמפיין הפוליטי שלה, ששיחק תפקיד מרכזי בנסיגה החד-צדדית מלבנון בשנת 2000 (במובן צר זה, מדיניות האיחוד הצליחה). אך במקום השלום המובטח, צעד זה גרר אחריו טרור, מוות, חטיפת גופות ומלחמה.

האיחוד מבין כי חשיפת הניסיון להתערב בהחלטות ישראליות מורכבות תגרור תגובות שליליות, וחושש מדיון ציבורי שיראה כי הדבר מנכר מיליוני ישראלים, אשר אינם תומכים בארגונים כגון הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, קואליציית נשים לשלום, ורבים נוספים. ארגונים אלו מקדמים אג'נדה אנטי-ישראלית, ומאשימים את ישראל בפשעי מלחמה, טיהור אתני ואפרטהייד, בהתאם לאסטרטגיית דרבן שנוסחה בוועידת האו"ם נגד הגזענות בדרבן 2001. בוועידה נכחו 1500 "ארגוני חברה אזרחית" שהאשימו את ישראל בכל אלו וקראו ל"בידוד מוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד…אכיפה של סנקציות מקיפות ומחייבות וניתוק כל הקשרים עם ישראל".

המימון מאפשר לעורכי הדין ולפעילים להציף את בתי המשפט הישראליים בתביעות פוליטיות חסרות משמעות, לנסוע ברחבי העולם ולקדם תעמולה נגד ישראל. וכך, עבור אירופה, מימון ארגונים פוליטיים ישראליים מהווה בזבוז אדיר של כספים חשובים, ועבור ישראל מהווה מקור נוסף לקיטוב. למרות שאזרחי ישראל דוחים את הרעיון הפשטני שההתנחלויות הן המכשול העיקרי לשלום, הם מבינים שאירופה מתנגדת להתנחלויות ולכיבוש. ואכן, לאירופה יש את הזכות לקבוע מדיניות שכזו ולפעול מול ממשלת ישראל באופן גלוי, אך לא להשתמש ב"חברה האזרחית" כדי לתמרן בחשאיות את הפוליטיקה והחברה הישראלית.

בנוסף, חוסר השקיפות במימון ממשלתי, בייחוד בהקשר של סיוע בינלאומי, מזמין שחיתות, שכן שמות מקבלי ההחלטות חסויים. לאחר שיוסר מעטה החשאיות, אפשר שהאירופים ימצאו ניגודי אינטרסים אצל המעורבים, וישאלו מדוע ארגונים מסוימים הסותרים את המטרות המוצהרות של האיחוד מקבלים כסף שנה אחר שנה.

ההתנהלות האירופית וחוסר השקיפות מהווים חלק מרכזי בדיאלוג בין האיחוד לישראל בנוגע לערכים משותפים. אולי התגובה היעילה ביותר מצד ישראל תהיה מימון (באופן גלוי) ארגונים אירופיים המקדמים ממשל תקין, כדי לסייע לאיחוד לאמץ את עקרונות השקיפות, האחריותיות, והליך משפטי הוגן.

ג'ראלד מ. שטיינברג הוא המייסד והנשיא של NGO Monitor ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן