המהומות בבוליוויה בחודשים האחרונים פורשו כמאבק כלכלי וחברתי בין השלטון המרכזי של הנשיא הסוציאליסט אוו מוראלס, המטיל מסים ומלאים את תעשיות הנפט והגז, לבין הממשל המחוזי והתושבים בחבלים העשירים במחצבים. אך באחרונה מתרבים הסימנים, כי למאבק צד נוסף נסתר: איראן. אפשר שאחת הסיבות שהשלטון המרכזי מבקש לכפות את מרותו על מחוז סנטה קרוז היא מרבצי האורניום שבו. הרוכשת האפשרית לעופרת האורניום היא איראן.

מאז נעשה מוראלס נשיא, ב-2006, התהדקו היחסים בין בוליוויה לאיראן. ההתקרבות נעשית גם בהשראת נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, בעל ברית של איראן ומי שמוראלס מעריץ ורואה בו דגם לחיקוי. נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, ביקר בלה פאס, ומוראלס ביקר ביקור גומלין בטהראן. הם חתמו על הסכם לשיתוף פעולה והשקעות בסך 1.2 מיליארד דולר, בעיקר בתחום התשתיות והמחצבים. בוליוויה ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ומאפשרת לשגרירות איראן להתרחב. מוראלס אינו רואה סתירה בין אמונתו במרקסיזם לידידותו עם משטר איסלאמי. הוא אף מאפשר לשדר דרשות של איש דת מוסלמי בטלוויזיה הממלכתית.

תכלית ההשפעה האיראנית על בוליוויה היא בראש ובראשונה להשיג מקור לאספקת אורניום. איראן אמנם כבר שולטת על כל מעגל הדלק הגרעיני, המעמיד אותה בעמדת זינוק קדמית לייצור פצצת גרעין ראשונה. בשטחה אורניום טבעי והיא כורה ומעבדת אותו, אך במכרות שלה אין די עופרות לספק את צרכיה. על רקע העיצומים הבינלאומיים נגדה, שאולי יתהדקו, היא זקוקה למקור אספקה יציב וקבוע.

האורניום שהתגלה באזור סן איגנסיו דה ולסקו בבוליוויה נחשב לאיכותי ביותר, בריכוז של 2.4%. תושבי האזור, שרבים מהם מתנגדים לשלטון מוראלס, סיפרו לכתב "ואשינגטון טיימס" שהם חוששים שכריית המחצב תפגע בפרנסתם ובאיכות הסביבה. עמם נמנים גם הילידים האינדיאנים, הקבוצה שממנה שואב מוראלס את תמיכתו. הם מבקשים לדעת מפיו, מהם האינטרסים האמיתיים של איראן באזור.

ממשלת מוראלס מודאגת מהפרסומים בעניין, במיוחד על רקע ביקורו הנמשך של שר החוץ אביגדור ליברמן בדרום אמריקה, ולכן מיהרו דובריה באחרונה להכחיש כל קשר בין האורניום לאיראן. "אנו מדינה שחורת שלום", ציין חואן רמון קווינטנה, שר בלשכת הנשיאות, "ולעולם לא נסייע לאיראן או לכל מדינה אחרת לפתח נשק גרעיני".

קווינטנה האשים את המוסד הישראלי בהפצת בדותות והגדיר את הארגון "כחבורה של ליצנים, חסרי כל יכולת".

 

ותודה לסעודיה

במאי השנה ביקרה בסעודיה משלחת רמת דרג של הארגון לזכויות אדם Human Rights Watch. זה נשמע כפתיח לסיפור מעניין. ככלות הכל סעודיה מפירה בשיטתיות זכויות אדם. היא תיאוקרטיה ואין בה חופש ביטוי. מוטלת בה צנזורה חמורה על כלי התקשורת, יש בה אפליה על רקע דתי (הגבלות על כניסת יהודים), וגם גזר דין מוות ועונשים אכזריים מהקוראן, כמו קטיעת איברים לנואפים ולגנבים. נשים בממלכה מופלות לרעה.

הסיפור אכן מעניין, אך מכיוון אחר: המשלחת של הארגון הבינלאומי – ששם לו למטרה להיות שומר הסף של זכויות האדם בעולם ולא חדל מלבקר את ישראל על התנהלותה בשטחים – לא באה כדי לחקור את הפרות זכויות האדם, אלא כדי לחגוג עם בכירי השלטון ולבקשם לתרום לארגון. באירוע לכבוד הארגון הוקרן סרט תיעודי על פגיעות של צה"ל בתושבי רצועת עזה במלחמה האחרונה, ושרה לאה וינסטון, מנהלת מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון, אמרה, שארגונה "סיפק לקהילה הבינלאומית הוכחה שישראל השתמשה בזרחן לבן והנחיתה בשיטתיות מכות הרסניות על מטרות אזרחיות". המטרה הושגה. עשירי סעודיה תרמו בעין יפה. מדיניות הארגון היא אמנם לא לקבל תרומות מממשלות, אך במדינה ריכוזית כמו סעודיה, שבה עשירי הממלכה יונקים מפטמות הנפט, ההבדל בין כסף ממשלתי לכסף פרטי הוא טכני בלבד. בשל כך זוכה התנהלות Human Rights Watch לביקורת נוקבת מצד ארגון אחר שלא למטרות רווח – NGO Monitor.

ארגון זה (בניהול פרופ' ג'רלד שטיינברג מאוניברסיטת בר אילן), המקבל תרומות מקרנות ונדבנים יהודים בארה"ב, הוקם כדי לבדוק אם ארגונים לא ממשלתיים כמו האו"ם ואחרים לוקים בהטיה נגד ישראל. ההתנהלות של Human Rights Watch משחקת לידי שטיינברג ואנשיו. "הארגון הזה האשים את ישראל בצורה אובססיווית ומוטעית במשך שנים", הוא טוען; "פעם אחר פעם, תחקירי הארגון הוכחו כבלתי מדויקים, מוטים ומבוססים על אג'נדה פוליטית. העובדה שהוא מוצא לנכון לגייס כספים באחת מן המדינות המדכאות ביותר במזרח התיכון מראה, שאיבד את המצפן המוסרי שלו".

פנייה למשרדי Human Rights Watch בניו יורק לקבלת תגובתו לנאמר בכתבה לא נענתה.