לקריאת המאמר המלא באתר NRG

בשבוע שעבר, ערוץ 10 הקדיש סדרת כתבות לתנועת החרם נגד ישראל (BDS) בארה"ב. בזה אחר זה, עלו על המסך פעילים ומנהיגים בקמפיין זה ופרסו את משנתם מלאת השנאה והעיוותים. אך בעודם תוקפים את ישראל ומייחלים להיעלמותה, תנועת החרם מתגוננת מפני מתקפת הנגד של המחנה הפרו-ישראלי בארה"ב.

בשבועות האחרונים הגיע אל קיצו קרב שניטש במשך כמה חודשים בין תומכיה ואויביה של ישראל על האופן שבו תוגדר אנטישמיות במסגרת מדיניות הסובלנות של אוניברסיטת קליפורניה. טיוטה שפורסמה בחודש מרץ קבעה כי "לאנטישמיות, אנטי-ציונות וסוגי אפלייה נוספים אין מקום באוניברסיטת קליפורניה". הגרסה סופית ריככה את ההגדרה ולא התייחסה לאנטי-ציונות בכללותה, אך עדיין גינתה "צורות אנטישמיות של אנטי-ציונות".

באופן לא מפתיע, גורמי BDS יצאו מגדרם במהלך ניסוח המסמך כדי למנוע כל אזכור של אנטי-ציונות. כפי שהארגון האנטי-ישראלי "קול יהודי לשלום" (JVP – Jewish Voice for Peace) טען רבות במהלך תקופה זו, "ביקורת כלפי מדיניות ישראל היא לא אנטישמית"
בל קמפיין החרם והאנטי-ציונות שהוא מפיץ ברבים אינם רק "מבקרים את מדיניות ישראל"' אלא הם מתנגדים לעצם קיומה של המדינה היהודית. כשמובילי הקמפיין מפצירים בסטודנטים אמריקאים שישראל נולדה בחטא, עצם הגדרתה כמדינה יהודית הוא גזעני, ושמטרתם היא למחוק את ישראל ממפת העולם על-ידי קידום "זכות השיבה", הם לא יכולים להסתתר מאחורי הכותרת של "ביקורת לגיטימית".

לא ניתן להתחמק מהמשמעות האנטישמית של האידיאולוגיה הזו. בעזרת התעמולה האנטי-ציונית, מנהיגי קמפיין החרם מכשירים את הלבבות בארה"ב לחיסולה של ישראל, לא פחות. קמפיין זה הוא משני למסע הארוך שאמור להכין את הקרקע הרעיוני לעולם ללא ישראל.

מובילי החרם טוענים בתקיפות שהם אינם אנטישמים, וכי אין להם כל בעיה עם יהודים, רק עם לאומיות יהודית ומדינת הלאום שמגשימה אותה. ובכן, היהודים הם כשרים בעיניהם, כל עוד הם לא מביעים תמיכה בשאיפות הלאומיות הלגיטימיות של העם היהודי. תנועת החרם מעדיפה את הקריקטורה של היהודי הגלותי על פני הדוגמא החיה של עם יהודי שתבע את עצמאותו לפני 67 שנים.

אליין וויבר, המקדם את המאבק האנטי-ישראלי בקרב הכנסיות בארה"ב – מדגיש זאת בבירור כשהוא מצטט תיאולוג נוצרי שקבע כי "יהודי שנולד במדינת ישראל הוא פחות יהודי, במובן ההיסטורי העמוק, מיהודי שנולד בגטו".

מייסד קמפיין החרם, עומר ברגותי מוסיף, "אם היהודים הישראלים יוותרו על הקיום הקולוניאלי והפריבילגיות הגזעניות שלהם ויקבלו את זכויותינו, אין לנו בעיה לחיות בדו-קיום איתם בפלסטין לא-ציונית". אותו ברגותי גם הבהיר "שאנחנו מתנגדים בהחלט למדינה יהודית בחלק כלשהו מפלסטין". את גישתה של תנועת החרם ניתן לסכם כך: יהודים כאינדיבידואלים כן, עם יהודי בעל זכויות היסטוריות, לא.

בעיניי מובילי קמפיין החרם – רק אם יהודי ידחה את עמו ומולדתו הוא יתקבל על ידם. את הגישה הזו ניתן לסכם כך: יהודים כאינדיבידואלים כן, עם יהודי בעל זכויות היסטוריות, לא".

כך בשנים האחרונות, קמה לה תנועה שחרטה על דגלה את מחיקתה של מדינה אחת בלבד – המדינה היהודית. בעיניהם, שום שינוי מדיניות לא יערער את הקביעה שמדינת ישראל כולה הינה ישות בלתי לגיטימית, שצריכה להיעלם בשם הצדק והנאורות.

האמונה שיש לשלול מהעם היהודי כל זכות לאומית, ושיש להגבילו לחיות ללא עצמאות וללא ריבונות, היא תמצית האנטישמיות המודרנית, וחיסולה של מדינת ישראל היא היישום המעשי שלה. "אנטי-ציונות" היא לא יותר מכסות לרצון לנשל את העם היהודי מזכויותיו, ולהשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור. יותר מכל נסיון להחרים מוצרים ישראליים ולבטל הופעות של אומנים בארץ, זהו האיום האמיתי שנשקף מתנועת החרם נגד ישראל.

הכותב הינו ראש דסק צפון אמריקה במכון המחקר NGO Monitor