לפני קצת יותר משבועיים דווח על אישה יהודייה באיראן, שסבלה במשך שנים מהטרדות בידי שכניה המוסלמים. אלו דרשו ממנה לפנות את ביתה כדי לבנות במקומו מסגד. האישה נרצחה בדקירות וגופתה בותרה. לפני כחודש עונה למוות פעיל זכויות אדם איראני ממוצא ערבי בכלא אהווז הידוע לשמצה. לכך אפשר להוסיף את עדותו של קצין בכיר במשמרות המהפכה שערק לארה"ב, שבה הוא מתאר כיצד כל אישה שנידונה למוות נאנסת לפני כן כדי שחלילה לא תגיע לגן עדן בתולה.

אלו רק כמה דוגמאות מתוך אלפי הפרות של זכויות אדם באיראן, המעלות שאלה מטרידה: היכן ארגוני זכויות האדם? היכן הקמפיינים עתירי הגינויים והקריאות לחרם? מה עם האיומים בדבר תביעות נגד בכירים איראנים? היכן תקציבי הענק, והלובי במסדרונות האיחוד האירופי והאו"ם?

המושג "זכויות האדם", המושתת על עקרונות אוניברסליים, איבד את משמעותו המוסרית והפך לאמצעי המנוצל למטרות פוליטיות על ידי ארגונים לא ממשלתיים. ניצול זה, נוסף על התעלמות מעובדות שאינן מתאימות לתפיסת הפעילים, מעודד מדינות דוגמת איראן להמשיך בשלהן. ארגוני זכויות האדם נכבשו על ידי קומץ פעילים קיצונים, שמטרתם קידום אידיאולוגיה פוליטית ולא הגנה על זכויות אזרחי המדינות – בין שהם איראנים או סורים ובין שהם פלשתינים או ישראלים.

איראן מוזכרת לרוב בנושא הביטחוני, והארגונים נזכרים באיראן רק כשהדבר קשור לישראל. כמעט אין קמפיינים למען זכויות אדם באיראן, ואת הקיימים אפשר לספור על יד אחת. וכך איראן – שעל פי נשיאה "אין בה הומואים ולסביות" (וכשיש הם נתלים בכיכר העיר), ושעל מפגינים בה זורקים חומצה, שנשים וגברים נאנסים למוות בכלא ושענפי הספורט הלאומי הם כדורגל וסקילת אזרחים – ממשיכה בשלה. והארגונים בשלהם – מתרצים שאין להם המשאבים לפעול בחברה סגורה. הרי למה להסתכן בטהרן כשאפשר להפגין בבילעין בבוקר ולשתות בירה בתל אביב בערב?

ארגונים אלו כשלו להבין שזכויות אדם קשורות לחוזק החברה, אפילו כשזאת מתקיימת במשטר רודני וסדיסטי. להפתעת רבים, באיראן יש חברה אזרחית חזקה ומבוססת, שלה היסטוריה עשירה של התארגנויות – ממרד הטבק והמאבקים על החוקה ועל הנפט, דרך המהפכה האיסלאמית ועד ההתקוממות בשנת 2009. זאת מדינה עם היסטוריה חברתית עשירה ועם תרבות ושפה מרתקות, אך אזרחיה הצמאים לחופש ננטשו על ידי "אבירי זכויות האדם", אותם "אבירים" המאכלסים ארגונים עם תקציבי ענק של מאות מיליונים, תשתיות חובקות עולם ופעילים חדורי אידיאולוגיה, המקצים חלק ניכר מהמשאבים שלהם כדי לשמש להקת מעודדות חד-צדדית בסכסוך הערבי-ישראלי, ללא פרופורציה כלפי הפרות אחרות ברחבי העולם.

לדוגמה, רוברט ברנסטיין, מייסד ארגון Human Rights Watch, ביקר בחריפות את הארגון בעיתון ה"ניו יורק טיימס", בשל התעלמותו מהפרות חמורות של זכויות אדם בחברות סגורות, בשל ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון ובשל "פרסום דו"חות… אשר מסייעים לאלו שמבקשים להפוך את ישראל למדינה מצורעת". זאת לאחר שבשנת 2009 ערך הארגון ערב התרמה בסעודיה, תוך כדי שימוש ברטוריקה אנטי-ישראלית כדי לגייס כספים. באותה שנה, מנהלת בכירה בארגון ביקרה בלוב, שיבחה את בנו של קדאפי וכינתה אותו רפורמטור שמוביל את "האביב הלובי".

היום, יום זכויות האדם הבינלאומי, על הארגונים לעשות חשבון נפש ולבדוק אם חלוקת המשאבים שלהם מתאימה למציאות ואם היא משקפת את הצהרת האו"ם בדבר זכויות האדם (1948). האם ריכוז המאמצים לניגוח ישראל והתעלמות ממדינות אחרות תורם לזכויות האדם של קבוצה כלשהי, או שמא מנכר את הציבור, מבזה את מושג זכויות האדם ומעודד הפרות במקומות דוגמת איראן? אם זכויות האדם חשובות לנו, עלינו לשחררן מידי אלו שניכסו לעצמם מושג זה.

הכותב הוא חוקר במכון המחקר NGO Monitor