Itai Reuveni 3השנה מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה ה-66. בשביל ישראלים, יהודים ותומכים רבים בארץ ובעולם, זהו יום חג המסמל את תקומת העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. גם מי שמרבה לבקר את ישראל באופן ענייני מציין את החג, ומכיר בהישגיה הבולטים של המדינה ובתרומתה לעולם בתחומים רבים, לצד ההבנה שיש עוד מה לשפר.

עצמאותה של מדינה כוללת את הזכות לדון, להתווכח ולהשפיע על המרחב הציבורי כך שאזרחי המדינה יקבעו בעצמם את עתידם – קרי, חופש הביטוי והזכות להגדרה עצמית. ואכן, חריף ככל שיהיה, הדיון הדמוקרטי הוא אחד ממקורות הכוח של מדינת ישראל.

עם זאת, יש המבקשים למנוע מאזרחי ישראל את האפשרות להחליט באופן עצמאי על גורלם, ולמעשה מעוניינים למנוע את יום העצמאות הבא. כחלק ממסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כמה ארגונים לא-ממשלתיים ישראליים מנצלים לרעה את חופש הביטוי כדי לקדם את סופה כמדינה יהודית ודמוקרטית. הם מנצלים רטוריקה של זכויות אדם לשם קידום זכות השיבה ולמען עיוות ההיסטוריה באמצעות מושגים כמו "טיהור אתני", "פשעי מלחמה", "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם", ומקדמים אג'נדה לביטול זכות ההגדרה העצמית של היהודים.

כל ארגון והנישה הפרטית שלו. למשל, הארגון הישראלי "זוכרות" תומך ב"פתרון של מדינה אחת" או ב"פלסטין לא-ציונית", וממומן באופן עקיף דרך ארגוני סיוע כנסייתיים הנתמכים בידי ממשלות בלגיה, פינלנד, גרמניה, צרפת, הולנד, בריטניה, שווייץ ואירלנד; "לוחמים לשלום" אחראי על טקס זיכרון אלטרנטיבי למחבלים פלסטינים; ו"הוועד הישראלי להריסת בתים" פועל נגד פתרון שתי המדינות ומפיץ תיאוריות קונספירציה נגד ישראל בקמפוסים בחו"ל. על אלה נוספים ארגונים התומכים בקמפיין החרם נגד ישראל (BDS), שבאופן פומבי קורא לסוף הכיבוש – של 1948 כמובן.

בשנת 2012, "זוכרות" והארגון הפלסטיני "בדיל" (שהמימון השווייצרי שלו הוקפא בעקבות פרסום קריקטורות אנטישמיות) חיברו מסמך המתאר את השלבים לפירוקה של מדינת ישראל, ואת היום שאחרי. איתן בורנשטיין, מייסד ארגון "זוכרות" (ואחד השחקנים בסרטון האימה שביזה את יום השואה השנה), הסביר: "כאשר הפליטים [הפלסטינים] יחזרו, היהודים יהפכו למיעוט במדינה… לא תהיה להם אפשרות יותר לקבוע את עתידם בעצמם… ייתכן שיהיו יהודים, רובם ממוצא אירופי, שלא יהיו מסוגלים להסתגל למציאות הלא-ציונית, ויעדיפו להשתמש בדרכון הזר שלהם כדי לעבור למקום אחר…"

הדמיון הפרוע והגיוון בהחלט מרשימים, אך דוחות של מכון המחקר NGO Monitor מראים שלכל הארגונים יש מכנה משותף: כולם זוכים למימון ממשלתי ממדינות

אירופה, באופן ישיר או עקיף. ממשלות אירופה, מצדן, הולכות שולל אחר הארגונים, שבחלקם מקדמים את פתרון המדינה האחת, ומבזבזות את כספן בניגוד למדיניות המוצהרת של שתי מדינות לשני עמים. ואכן, תמיכתן בארגונים המקדמים רעיונות אלה, היא חתירה תחת הזכות של הציבור הישראלי לקבוע את עתידו.

כמובן, הקשר בין ארגונים אלה לבין זכויות אדם או חופש ביטוי הוא מקרי בהחלט. אך ברוח יום העצמאות, על הציבור לאפשר להם לפרסם את הגיגיהם ככל שיחפצו – כך תיחשף האג'נדה הפוליטית שלהם לעיני כל, והם יידרדרו יותר אל התהום הנע בין פוסט-ציונות לאוטו-אנטישמיות. כך גם יתאפשר למקבלי ההחלטות בישראל והחברה האזרחית על צדדיה המתונים להציג את העדויות למדינות אירופה, ולהעמיד אותן על חוסר האחריות ועל האופן שבו הן מלבות את הסכסוך.

חופש הביטוי הוא מנקודות החוזק של עצמאות מדינת ישראל. הוא שיקבע את עתיד העם ואת פתרון הסכסוך, ולא קבוצת פעילים קיצוניים עם קצת יותר כסף מאחרים. תנו להם לדבר עד יום העצמאות הבא – הרי אשליותיהם לעולם לא יתממשו – בעוד מדינת ישראל מביטה קדימה.