ביום ראשון צפוי לנחות כאן עוד מטס של "פעילי שלום" שיגיעו להשמיץ את ישראל. הדבר מתכתב עם ההחלטה שלא מזמן קיבלה מועצת זכויות האדם, שנוסחה על ידי אבירי זכויות אדם דוגמת קובה, מאוריטניה וונצואלה, הקוראת "להקמת ועדת חקירה בינלאומית שתמונה על ידי נשיא המועצה, וזאת כדי לחקור את ההשלכות של ההתנחלויות הישראליות על הזכויות האזרחיות, הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של העם הפלשתיני בשטחים הכבושים, כולל במזרח ירושלים". על החלטה זו השפיע לובי של ארגונים לא ממשלתיים פלשתיניים. פעם נוספת מאשרת מועצת זכויות האדם "ועדת חקירה עצמאית" כדי לחקור את ישראל – תוצר מאמציהם של ארגונים אלו ושל הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי.

  מקרה זה מזכיר במידה רבה את הקמת ועדת גולדסטון, שחיברה דו"ח המאשים את ישראל ב"פשעי מלחמה" וב"חשד לפשעים נגד האנושות". ההטיות והעיוותים היו רבים מאוד, עד שהשופט גולדסטון חזר בו במאמר דעה ב"וושינגטון פוסט" מההאשמות הקשות ביותר שהועלו בדו"ח.

הדו"ח היכה קשות בזכויות האדם האוניברסליות, אך גם בארגוני זכויות האדם הישראליים. בעקבות מבצע עופרת יצוקה, שבא בתגובה לירי אלפי טילים מרצועת עזה, הארגונים נתפסו כדואגים אך ורק לזכויות הפלשתינים, ומתעלמים באופן מוחלט מזכויות האדם של הישראלים. הגינויים האוטומטיים של הארגונים לכל פעולה ישראלית, שלעיתים כללו האשמות שקריות, הרחיקו אותם מהציבור בישראל. הקרע העמיק כאשר הארגונים פעלו להקמת ועדת חקירה נגד ישראל מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם. העובדה שהארגונים הטוענים לייצג זכויות אדם ואת החברה האזרחית זעקו להתערבות מצד גוף אנטי-ישראלי ואנטי-זכויות אדם, לא חמקה מעיני הציבור.

הארגונים סיפקו לוועדה חומרים המגנים את ישראל והפעילו לובי בארה"ב ובאירופה לאימוץ המלצות הדו"ח. שלושה ארגונים ישראליים – הוועד הציבורי נגד עינויים, רופאים לזכויות אדם ועדאלה – השתתפו בכנס לא רשמי בז'נבה שסייע לעיצוב מהלך ה"חקירה" של גולדסטון. בנוסף, שבעה ארגונים שלחו מסמך לוועדת החקירה בדרישה "לתיקון פגמים והפרות שבוצעו על ידי מדינת ישראל", ללא כל התייחסות לפשעי חמאס. בצלם, שדרש "חקירה עצמאית ואמינה", הפציר בישראל לשתף פעולה עם ועדת החקירה, ו"סיפק סיוע לצוות החקירה של גולדסטון מתחילתו ועד סופו של המחקר".

בעקבות המבצע והדו"ח שפורסם בעקבותיו, והניתוח שהציג מכון המחקר NGO Monitor, הציבור החל לשאול שאלות מהותיות בנוגע לתפקידם של ארגוני זכויות האדם בחברה הישראלית: מהם המניעים הפוליטיים מאחורי ההצהרות והפעילויות של הארגונים, שתופסים במקרים רבים את מקומם של הערכים האוניברסליים של זכויות האדם? כיצד הארגונים מצליחים לצבור עוצמה והשפעה משמעותיות כל כך על תהליכים פוליטיים? כיצד יכול ארגון ישראלי, המעסיק קומץ של פעילים/עובדים, לטעון שהוא מייצג את "החברה האזרחית"? כיצד ארגון "לא ממשלתי" מקבל את רוב המימון שלו מממשלות זרות?

כעת לארגוני זכויות האדם הישראליים יש הזדמנות שנייה ועומדות בפניהם שתי אפשרויות מנוגדות. האחת היא שהם יכולים להתנגד לניצול מסגרות האו"ם על ידי מפרי זכויות אדם, ולהימנע מתמיכה במשטרים מדכאים – כפי שהכריז בצעד מבורך מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר, שארגונו שוקל לא לשתף פעולה עם המועצה בטענה שהיא "לקחה את הנושא מספר צעדים מעבר לאמת".

האפשרות האחרת היא לחזור על טעויות העבר ולהצטרף למניפולציה על מסגרות זכויות האדם הבינלאומיות, בניצוחם של קובה, של הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי ושל בעלות הברית שלהם. אם יבחרו בטקטיקה זו, הארגונים ירחיקו עצמם עוד יותר מהחברה הישראלית ויחזקו את המוניטין שיצרו לעצמם.