בשיח הציבורי שנוצר בעקבות הצעות החוק להגבלת התרומות לעמותות, דוח גולדסטון עולה שוב ושוב כדוגמה הבוטה ביותר להשתתפותם של ארגונים ישראלים בניסיונות להכפיש את ישראל בזירה הבינלאומית.

ואכן, למרות החרטה המאוחרת (מדי) של גולדסטון עצמו, הדוח גרם לישראל נזק גדול לאין שיעור יחסית לקמפיינים קודמים. אבל, שנים לפני גולדסטון, ובלי קשר אליו, ארגונים רבים בישראל שמנסים לצייר עצמם כנטועים בחברה האזרחית הישראלית, ואכן נתפסים ככאלה בחו"ל, קיבלו למעשה החלטה מחושבת ומודעת, להעביר את מרכז הכובד של הקמפיינים הציבוריים שלהם לאירופה וארה"ב.

לכן, הדיון הציבורי והפרלמנטרי הסוער בנוגע לתפקיד הארגונים ולתפקיד המממנים שלהם, דיון שהגיע לשיאו סביב הצעות החוק של חברי כנסת מהליכוד ומישראל ביתנו, אינו נוגע בנקודה חשובה אחת. ארגונים רבים שטענו שהחוקים נועדו לסתום פיות ולחסל את החברה האזרחית הישראלית, כבר מזמן הפנו את גבם לחברה בישראל.

שוברים שתיקה למשל, טוען כי מטרת הארגון היא "להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה על אוכלוסיה אזרחית", כדי "להביא את החברה הישראלית להכיר במציאות שהיא יצרה".

מטרה שראוי שיוקצה לה מקום חשוב ולגיטימי במסגרת השיח הציבורי בישראל. אבל, כפי שהמחקר של NGO Monitor מראה, חלק משמעותי מהפעילויות של שוברים שתיקה (וארגונים רבים אחרים) מתקיים בחו"ל. גם חלק גדול מפעילות הארגון בארץ ובשטחים (דוגמת סיורים לחברון) פונה בעצם לקהל זר: פעילי "סולידריות בינלאומית", דיפלומטים, חברי פרלמנט ועיתונאים.

ארגון שוברים שתיקה מקיים מזה זמן רב "סיבובי הופעות" בו נציגיו מכים על "חטאי הכיבוש" בפני קהל שאינו מכיר את מורכבויות הסכסוך וברובו מפגין מראש עוינות לישראל. ההרצאות וטורי הדעה של שוברים שתיקה ברחבי העולם רובם ככולם מציגים את האירועים באופן חד-צדדי, ויחד עם הצגת העדויות (שאמינותן נתונה בספק) ניתנת גם מנה הגונה של פוליטיקה.

בשנה האחרונה, נציגי שוברים שתיקה דיברו בפני הפרלמנט האירי, באירוע בהולנד (שבמסגרתו גם השתתפו נציגים של קואליציית נשים לשלום ופרופיל חדש), ובאירוע בארה"ב שאורחיו כללו את שגרירי פקיסטן ואיחוד האמירויות הערביות, זאת בנוסף לאירועים בקמפוסים רבים.

באירוע אחד בשוודיה, נציג הארגון איתמר שפירא אף אמר ש"אנו המדכאים, אנו אלה שמפרים זכויות אדם על בסיס יומיומי. למעשה אנו יוצרים את הטרור נגדנו".

ב-20 בנובמבר, נציג שוברים שתיקה, עודד נעמן, הרצה בפני קבוצת סטודנטים באוניברסיטת פן (Penn) בארה"ב במסגרת אירוע של ארגון "פן למען פלסטין". ארגון אנטי ישראלי, שבעבר נקרא "סטודנטים למען צדק בפלסטין", ומאשים את ישראל ב"רצח עם" בעזה".

אין ברירה אלא לשאול מדוע ארגון שטוען שהוא רוצה להשפיע על החברה הישראלית מכלה את זמנו בנאומים ושיחות עם קבוצות אנטי-ישראליות, ומחזק עוד יותר את התפיסה שלהם לגבי ה"פשעים" של ישראל וחיילי צה"ל.

בעיה משמעותית נוספת היא שכ-75% מתקציב הארגון (לשנת 2010, על פי המסמכים הזמינים לציבור) מגיע ממשלות זרות תחת מסגרות של "קידום זכויות האדם והדמוקרטיה". למרות כותרת מרשימה זו, בכירי הארגון כבר הצהירו ש"המשמעות הפוליטית היא הסיבה היחידה לעשות את זה".
השילוב של הפעילות הנרחבת בחו"ל של שוברים שתיקה יחד עם התמיכה הציבורית הזעומה שהוא מקבל מהציבור בישראל, מצביע על האבסורד במימון רחב היקף מצד מדינות זרות, שהכסף שהן מספקות לארגון ישראלי משמש להפצת משנתו ברחבי העולם.

בספר שמתפרסם החודש, מתואר כיצד עיתונאית זרה ניסתה ב-2006 ליצור קשר עם נציגים של שוברים שתיקה. בתחילה הם סירבו, בגלל שהם "לא רצו לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", זמן מה לאחר מכן הם שינו את דעתם.

הסיבה לכך על פי יהודה שאול, ממקימי הארגון, היא ש"הם רצו שהציבור האמריקאי והאירופי יקבלו אחריות על המצב בישראל". סיבה שנייה לדבריו היא "חופש המידע".

שוברים שתיקה אכן יוצרים שיח בנושא המצב בישראל, אבל השיח מתקיים ברובו באמסטרדם, ניו-יורק ודבלין. כולם שותפים לשיח, חוץ מהציבור הישראלי. כשהם מתלוננים על כך שחברי הכנסת מהימין משתמשים בהם כדי לצבור נקודות פוליטיות קלות, אין להם להלין אלא על עצמם, שכן כפי שהם אומרים בעצמם "המשמעות הפוליטית היא הסיבה היחידה".

ג'וש בקון הוא חוקר במכון המחקר NGO Monitor