בעשור האחרון מתנהלת נגד ישראל מלחמה פוליטית כלל-עולמית, שנועדה לחתור תחת הלגיטימיות שלה. המטרה: למנוע מהעם היהודי את הזכות לריבונות שוויונית. לנוכח ההיקף של מסע הדה-לגיטימציה הזה, העם היהודי מתמודד עם אתגר קשה ביותר.

אירוע הפתיחה היה ועידת האו"ם בנושא הגזענות ב-2001 בדרבן, דרום אפריקה, כאשר כ-1,500 ארגונים לא-ממשלתיים, שמינו את עצמם כאחראים לזכויות אדם, אימצו אסטרטגיה שנועדה לבודד את ישראל. "אסטרטגיית דרבן" שואפת להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד קולוניאליסטית, עבריינית באופן חסר תקנה. הכוונה היתה לייצר אווירה מוסרית שתתמוך בעמדה ולפיה לישראל אין זכות להתקיים.

הטקטיקה העיקרית התבססה על חרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות (BDS – Boycott, Divestment and sanctions) כאמצעי לבודד לחלוטין את ישראל ותומכיה. מאחר שהתומכת העיקרית של ישראל היא יהדות הגולה, האסטרטגיה של ועידת דרבן – לבטל את הלגיטימציה של ישראל – מכוונת למעשה גם נגד העם היהודי. את השיטות הללו נוקטים איגודי עובדים, כנסיות, ממשלים, גופי תרבות וספורט וכו'. לעתים קרובות מצטרפים אליהם ארגונים שוליים המוסיפים את התואר "יהודי" לשמם וממנים את עצמם ל"מגן היהודי" של אחדים מהארגונים האנטי ישראליים הקיצוניים ביותר, כולל אלה שמשתמשים במונחים אנטישמיים – כל זאת כדי להחליש את התמיכה בישראל מבפנים.

מסע הדה-לגיטימציה הבינלאומי נגד ישראל זוכה למימון אדיר – מיליוני דולרים בעשור האחרון מממשלות אירופיות ומתורמים פרטיים כאחד – המגיע ליותר ממאה ארגונים לא-ממשלתיים.
ב"מלחמה הרכה" האינטנסיבית הזאת ישראל לא פיתחה עדיין אסטרטגיה נגדית. אירועים מקומיים כמו "שבוע האפרטהייד הישראלי" ועוד, שיוזם BDS, זוכים אמנם בארה"ב ובמקומות אחרים לתהודה מעטה מאוד, אך התוצאות בחזית הרחבה יותר אינן טובות. ההאשמות של אסטרטגיית דרבן מושמעות שוב ושוב, בעוד התגובות אטיות ולא מספקות.

ב-6 ביוני, למשל, פתח אמנסטי אינטרנשיונל במתקפה כזאת בפרסמו דו"ח על המעצרים המינהליים בישראל. אף שההאשמות בו מתבססות על מידע שלא אומת ושהתקבל מהפלסטינים בהתאם לנרטיב שלהם, התקשורת הבינלאומית חזרה עליהן מיד. זו לא היתה מתקפת פתע מאחר שאמנסטי הפיץ תקצירים לפני פרסום הדו"ח, ואף שלח לממשלת ישראל חלק מהפרטים. למרות זאת, בישראל לא פעלו נגד הסיקור הצפוי.

הצורך בתוכנית פעולה מוגדרת נגד הכוחות המניעים את האסטרטגיה הזאת היה ברור החל ב-2001 בדרבן, ועד הדו"ח המופרך של גולדסטון. זה הזמן לחשוף את האופי המגוחך של הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, הנשלטת על ידי המשטרים העריצים בעולם. במקביל, אפשר לראות (כפי שהוכיח ארגון NGO Monitor), כי ארגונים לא-ממשלתיים, הקשורים קשר אמיץ לוועדה זו כגון אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch ודומיהם, רחוקים מאוד מלהיות פרשנים חסרי פניות של המוסר והחוק הבינלאומיים – כפי שהם מתיימרים להיות.

מובן שלא כל ביקורת על ישראל היא חלק מהמערכה של BDS, וברור שלא כל מי שמבקר את מדיניותה שואף לערער את הלגיטימציה שלה. לרוע המזל, רבים ממבקרי המדיניות הישראלית, שאינם תומכים בחיסול ישראל, צורפו לאסטרטגיית דרבן על ידי תומכיה. הפרדת המבקרים האחראים מאלה הפועלים למען דה-לגיטימציה מוכרחה לעמוד בראש מעיינינו.

במקום להמתין למתקפות נוספות מצד ארגונים לא-ממשלתיים, אנחנו חייבים לאתגר ביעילות את תנועת BDS ומממניה ולפעול נגדה בכל הגזרות. אי אפשר להסתפק בפחות, משום שיותר מדי מונח על כפות המאזניים.

שטיינברג הוא פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן ונשיא NGO Monitor; סנטיס הוא מנהל התוכניות הראשי של NGO Monitor