המספר הרב של ארגונים הטוענים שהם מקדמים זכויות האדם, בליווי ההשפעה התקשורתית וההשפעה הפוליטית-בינלאומית שלהם, גורמת לאנשים לשכוח לעיתים את המגבלות המהותיות של יכולותיהן. ארגונים לא-ממשלתיים כמו אמנסטי ו-HRW נוסדו על מנת לסייע לאסירים פוליטיים במשטרים טוטליטאריים, וקיבלו את הכבוד המגיע להם בהתבסס על עבודתם. אך בשנות התשעים, כתוצאה משינויים פוליטיים, ארגונים אלו נדרשו למתג עצמם מחדש על מנת לשמר את מקורות המימון והכוח שלהם. מיתוג זה לבש צורה של מומחיות בחוקי הסכסוך המזוין והלוחמה האסימטרית.
הבעיה היא שברוב המקרים, אין לארגונים אלו מומחיות שכזו, ולעיתים הם מריצים קמפיינים הטוענים ל"פשעי מלחמה" ללא היכולת לדעת את העובדות בשטח ומשמעותן. על מנת להעריך באופן מדויק האם החוק הופר, יש לבחון ולבדוק את הנתונים, בהם: גורמי הפיקוד בזמן הנתון, המודיעין, המטרה, אופי לחימה באזור, האם הצבא ידע על נוכחות של אזרחים ומשתנים נוספים.
למרות זאת, הארגונים מחזיקים במידע מועט, אם בכלל, בסוגיות אלה. דוגמא טובה לכך היא תקרית מינואר 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה, בה נפגעה משפחת אל-סמוני. במאי 2012, לאחר חקירה מקיפה של המקרה, מצא הפרקליט הצבאי הראשי שאין בסיס ראייתי להאשמות של ארגונים אלו, הטוענים כי הטרגדיה שהובילה למותם של 21 אזרחים נגרמה כתוצאה מהחלטה מכוונת וידועה מראש להרוג חפים מפשע.
בהודעה לעיתונות הדוחה את החלטת הפרקליט הצבאי, ארגון "בצלם" חזר על ה"חשדות" שבהן השתמשו בכירים ו"ארגונים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים" על מנת להאשים את צה"ל בהפרת המשפט הבינלאומי. "חשדות" אלו מדגישים את הכשל המרכזי – קבוצות הטוענות שהן מקדמות את זכויות האדם מכסות על חוסר הראיות באמצעות האידיאולוגיה הפוליטית שלהן. "דוחותיהן" על תקרית אל-סמוני היו מבוססים כמעט לחלוטין על דיווחי תקשורת שנויים במחלוקת ועל האשמות בלתי ניתנות לאימות, וכל זאת במהלך קרבות קטלניים.
למרות החוסר בראיות, הקמפיינים של ארגונים אלו בלטו בדו"ח גולדסטון, שנשא את חותמתה של מועצת זכויות האדם של האו"ם. השופט גולדסטון הודה באיחור רב שהאזרחים נהרגו "כתוצאה מפירוש שגוי של מפקד ישראלי את תמונות המזל"ט" במהלך מלחמה ברוטאלית. בנוסף אמר, כי החקירה היוותה "הליך ראוי" על מנת "להבטיח את לקיחת האחריות בנוגע לפעולות לא ראויות, ולא על מנת לנחש באופן רטרואקטיבי שמפקדים נאלצים לקבל החלטות קשות בשדה הקרב".
ההישענות על חשדות, ניחושים והבנה רטרואקטיבית על ידי אנשים חסרי ניסיון מהווים את הכשל המרכזי אצל ארגונים אלו. בדוגמאות רבות, שאינן קשורות לישראל, הם גינו והריצו קמפיינים המבוססים על האשמות שקריות או מומצאות בדבר פשעי מלחמה. הרקע הצבאי של "האנליסט הצבאי הבכיר" של HRW, מארק גארלאסקו, שהיה אחראי למספר דוחות, מעולם לא היו ברור דיו. (גארלאסקו עזב את הארגון לאחר שהתגלה כי היה אספן אובססיבי למזכרות נאציות, והארגון מעולם לא העריך מחדש את פעילותו כמובטח).
בצלם, אמנסטי, HRW ורבים נוספים, מעוותים תדיר את ההקשר של טרור ולוחמה אסימטרית, ובכך פוגעים עוד יותר באמינותם. כבעבר, בגינוי הארוך של בצלם לתקרית סמוני, אין ולו אזכור אחד לאלפי הטילים שנורו מתוך ערים צפופות ואף מתוך בתי ספר ברצועת עזה לכיוון ישראל. פשעי מלחמה אלו מתועדים היטב, אך לא נמצאים על סדר יומם הפוליטי של אלו הטוענים לקידום זכויות אדם וחוק בינלאומי.
מסיבות אלו, בצלם וארגונים נוספים לזכויות אדם צריכים לעבור שינוי מהיסוד.  אני מכיר מספר אנשים שעובדים בבצלם, ומעריך את הכנות והמחויבות שלהם. עם זאת, הלהט של מחויבות זו בליווי אג'נדה פוליטית שאינה קשורה לזכויות אדם, אינה מאפשרת להם להודות כי הידיעה וההבנה שלהם בנושאים מורכבים של צבא וביטחון היא מוגבלת. בכך שהם מפרסמים דוחות וגינויים המשתמשים בשפה של מוסריות וחוק בינלאומי, שבפועל הינם ריקים מתוכן, נגרם נזק לעקרונות אלו עצמם.
הכותב הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, ונשיא מכון המחקר NGO Monitor.